Peraşa Vayetseפרשת ויצא

ויצא יעקב. על ידי שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו הלך עשו אל ישמעאל, הפסיק הענין בפרשתו של יעקב, וכתיב וַיַרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַך וגו' (בראשית כח, ו), ומשגמר, חזר לענין הראשון:

ויצא. לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה, ולמה הזכיר יציאתו, אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה, יצא משם, פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה. וכן וַתֵּצֵא מִן הַמָקוֹם (רות א, ז), האמור בנעמי ורות:

וילך חרנה. יצא ללכת לחרן:

ויפגע במקום. לא הזכיר הכתוב באיזה מקום, אלא במקום הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה, שנאמר בו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק:

ויפגע. כמו וּפָגַע בִּירִיחוֹ (יהושע טז, ז), וּפָגַע בְּדַבָּשֶׁת. ורבותינו פירשו (ברכות כו:) לשון תפילה, כמו וְאַל תִּפְגַּע בִּי (ירמיה ז, טז), ולמדנו שתקן תפלת ערבית, ושנה הכתוב ולא כתב ויתפלל, ללמדך שקפצה לו הארץ, כמו שמפורש בפרק גיד הנשה (חולין צא:):

כי בא השמש. היה לו לכתוב ויבא השמש וילן שם, כי בא השמש משמע, ששקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה כדי שילין שם.

וישם מראשותיו. עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות, התחילו מריבות זו את זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח, מיד עשאן הקב"ה אבן אחת, וזהו שנאמר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו:

וישכב במקום ההוא. לשון מעוט, באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים שׁשִׁמשׁ בבית עבר, לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה:

עולים ויורדים. עולים תחלה ואחר כך יורדים, מלאכים שליווהו בארץ, אין יוצאים חוצה לארץ ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוצה לארץ ללותו:

נצב עליו. לשמרו:

ואלהי יצחק. אף על פי שלא מצינו במקרא שייחד הקב"ה שמו על הצדיקים בחייהם לכתוב אלהי פלוני, משום שנאמר הֵן בִּקְדשָׁיו לֹא יַאֲמִין (איוב טו, טו), כאן ייחד שמו על יצחק, לפי שכהו עיניו, וכלוא בבית, והרי הוא כמת, ויצר הרע פסק ממנו. (תנחומא תולדות ז):

שכב עליה. קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו, רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו (חולין צא:) (כד' אמות, שזה מקומו של אדם):

ופרצת. וחזקת, כמו וְכֵן יִפְרוֹץ:

אנכי עמך. לפי שהיה ירא מעשו ומלבן:

עד אשר אם עשיתי. אם משמש בלשון כי:

דברתי לך. לצרכך ועליך, מה שהבטחתי לאברהם על זרעו, לך הבטחתי ולא לעשו, שלא אמרתי לו כי יצחק יקרא לך זרע, אלא כִּי בְיִצְחָק, ולא כל יצחק, וכן כל לי, ולך, ולו, ולהם, הסמוכים אצל דבור, משמשים לשון על, וזה יוכיח, שהרי עם יעקב לא דבר קודם לכן:

ואנכי לא ידעתי. שאם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה:

כי אם בית אלהים. אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא, הסולם הזה עומד בבאר שבע, ואמצע שיפועו מגיע כנגד בית המקדש, שבאר שבע עומד בדרומה של יהודה, וירושלים בצפונה, בגבול שבין יהודה ובנימין, ובית אל היה בצפון של נחלת בנימין, בגבול שבין בנימין ובין בני יוסף, נמצא סולם שרגליו בבאר שבע וראשו בבית אל, מגיע אמצע שיפועו נגד ירושלים, ולפי שאמרו רבותינו, שאמר הקב"ה, צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה, ועוד אמרו, יעקב קראו לירושלים בית אל, וזו לוז היא ולא ירושלים, ומהיכן למדו לומר כן, אומר אני שנעקר הר המוריה ובא לכאן, וזו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חולין (חולין צא:), שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל, וזה ויפגע במקום. ואם תאמר וכשעבר יעקב על בית המקדש מדוע לא עכבו שם, איהו לא יהיב לביה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו, ומן השמים יעכבוהו, איהו עד חרן אזל, כדאמרינן בפרק גיד הנשה (שם), וקרא מוכיח וילך חרנה, כי מטא לחרן אמר, אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו, יהב דעתיה למהדר, וחזר עד בית אל, וקפצה לו הארץ. (בית אל לא זה הוא הסמוך לעי אלא לירושלים, ועל שם שהיתה עיר האלהים קראה בית אל, והוא הר המוריה שהתפלל בו אברהם, והוא השדה שהתפלל בו יצחק, וכן אמרו בסוטה לְכוּ וְנַעֲלֶה וגו' לא כאברהם שקראו הר, ולא כיצחק שקראו שדה, אלא כיעקב שקראו בית אל ע"כ מפרש"י מדויק):

מה נורא. תרגום מה דחילו אתרא הדין. דחילו שם דבר הוא כמו סוכלתנו וכסו למלבש:

וזה שער השמים. מקום תפלה, לעלות תפלתם השמימה. ומדרשו שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה:

אם יהיה אלהים עמדי. אם ישמור לי הבטחות הללו, שהבטיחני להיות עמדי, כמו שאמר לי והנה אנכי עמך:

ושמרני. כמו שאמר לי ושמרתיך בכל אשר תלך:

ונתן לי לחם לאכול. כמו שאמר כי לא אעזבך, והמבקש לחם הוא קרוי נעזב, שנאמר וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֵּשׁ לָחֶם (תהלים לז, כה):

ושבתי. כמו שאמר לי והשיבותיך אל האדמה:

בשלום. שלם מן החטא, שלא אלמד מדרכי לבן:

והיה ה' לי לאלהים. שיחול שמו עלי מתחלה ועד סוף, שלא ימצא פסול בזרעי, כמו שאמר אשר דברתי לך, והבטחה זו הבטיח לאברהם, שנאמר לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ (בראשית יז, ז). (זרעך מיוחס שלא ימצא בו שום פסול):

והאבן הזאת. כך מפורש וי"ו זו של והאבן, אם תעשה לי את אלה ואף אני אעשה זאת:

והאבן הזאת אשר שמתי מצבה וגו'. כתרגומו אהי פלח עלה קדם ה', וכן עשה בשובו מפדן ארם, כשאמר לו קוּם עֲלֵה בֵית אֵל (שם לה, א) מה נאמר שם, וַיַצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה וגו' וַיַסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ (שם יד):

וישא יעקב רגליו. משנתבשר בשורה טובה, שהובטח בשמירה, נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת. כך מפורש בבראשית רבה (ע, ח):

ישקו העדרים. משקים הרועים את העדרים, והמקרא דבר בלשון קצרה:

ונאספו. רגילים היו להאסף, לפי שהיתה האבן גדולה:

וגללו. וגוללין ותרגומו ומגנדרין. כל לשון הווה, משתנה לדבר בלשון עתיד ובלשון עבר, לפי שכל דבר ההוה תמיד, כבר היה ועתיד להיות:

והשיבו. תרגומו ומתיבין:

באה עם הצאן. הטעם באל"ף, ותרגומו אתיא, ורחל באה, הטעם למעלה בבי"ת, ותרגומו אתת, הראשון לשון עושה והשני לשון עשתה:

הן עוד היום גדול. לפי שראה אותם רובצים, כסבור שרוצים לאסוף המקנה הביתה ולא ירעו עוד, אמר להם, הן עוד היום גדול, כלומר אם שכירי יום אתם, לא שלמתם פעולת היום, ואם הבהמות שלכם, אף על פי כן לא עת האסף המקנה וגו' (ב"ר ע, יא):

לא נוכל. להשקות לפי שהאבן גדולה:

וגללו. זה מתורגם ויגנדרון, לפי שהוא לשון עתיד:

ויגש יעקב ויגל. כמי שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכחו גדול (ב"ר ע, יב):

ויבך. לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה. דבר אחר, לפי שבא בידים ריקניות, אמר, אליעזר עבד אבי אבא, היו בידיו נזמים וצמידים ומגדנות, ואני אין בידי כלום. לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו להורגו, והשיגו, ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק, משך ידו, אמר לו מה אעשה לצווי של אבא, אמר לו יעקב טול מה שבידי, והעני חשוב כמת:

כי אחי אביה הוא. קרוב לאביה, כמו אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ (בראשית יג, ח). ומדרשו, אם לרמאות הוא בא, גם אני אחיו ברמאות, ואם אדם כשר הוא, גם אני בן רבקה אחותו הכשרה:

ותגד לאביה. לפי שאמה מתה, לא היה לה להגיד אלא לו (ב"ר ע, יג):

וירץ לקראתו. כסבור ממון הוא טעון, שהרי עבד הבית בא לכאן בעשרה גמלים טעונים (ב"ר שם):

ויחבק. כשלא ראה עמו כלום, אמר, שמא זהובים הביא והנם בחיקו (ב"ר שם):

וינשק לו. אמר, שמא מרגליות הביא והם בפיו (ב"ר שם):

ויספר ללבן. שלא בא אלא מתוך אונס אחיו, ושנטלו ממונו ממנו:

אך עצמי ובשרי. מעתה אין לי לאספך הביתה, הואיל ואין בידך כלום, אלא מפני קורבה אטפל בך חדש ימים, וכן עשה, ואף זו לא לחנם, שהיה רועה צאנו:

הכי אחי אתה. לשון תימה, וכי בשביל שאחי אתה תעבדני חנם:

ועבדתני. כמו ותעבדני, וכן כל תיבה שהיא לשון עבר, הוסיף וי"ו בראשה, והיא הופכת התיבה להבא:

רכות. שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ובכתה, שהיו הכל אומרים, שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן (בבא בתרא קכג.):

תאר. הוא צורת הפרצוף, לשון יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד (ישעיה מד, יג), קונפ"אס בלע"ז:

מראה. הוא זיו קלסתר:

אעבדך שבע שנים. הם ימים אחדים שאמרה לו אמו וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים (ב"ר ע, יז), ותדע שכן הוא, שהרי כתיב ויהיו בעיניו כימים אחדים:

ברחל בתך הקטנה. כל הסימנים הללו למה, לפי שהיה יודע בו שהוא רמאי, אמר לו אעבדך ברחל, ושמא תאמר רחל אחרת מן השוק, תלמוד לומר בתך, ושמא תאמר אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל, תלמוד לומר הקטנה, ואף על פי כן לא הועיל, שהרי רמהו:

מלאו ימי. שאמרה לי אמי. ועוד מלאו ימי, שהרי אני בן פ"ד שנה, ואימתי אעמיד י"ב שבטים, וזהו שאמר ואבואה אליה, והלא קל שבקלים אינו אומר כן, אלא להוליד תולדות אמר כך:

ויהי בבקר והנה היא לאה. אבל בלילה לא היתה לאה, לפי שמסר יעקב סימנים לרחל, וכשראתה רחל שמכניסין לו לאה, אמרה, עכשיו תכלם אחותי, עמדה ומסרה לה אותן סימנים (מגילה יג:):

מלא שבע זאת. דבוק הוא, שהרי נקוד בחטף (פי' בשו"א), שבוע של זאת, והן ז' ימי המשתה, בגמ' ירושלמית במועד קטן וא"א לומר שבוע ממש, שאם כן היה צריך לינקד השי"ן בפתח (ר"ל בקמץ), ועוד ששבוע לשון זכר, כדכתיב שִׁבְעָה שָׁבֻעֹות תִּסְפָּר לָךְ, לפיכך אין משמע שבוע אלא שבעה, שטיינ"א בלע"ז:

ונתנה לך. לשון רבים, כמו וְנִשְׂרְפָה, נֵרְדָה וְנָבְלָה, אף זה לשון ונתן ונתנה וגו':

גם את זאת. מיד לאחר שבעת ימי המשתה ותעבוד לאחר נשואיה:

עוד שבע שנים אחרות. אחרות הקישן לראשונות, מה ראשונות באמונה אף האחרונות באמונה (ב"ר ע, כ), ואף על פי שברמאות בא עליו:

ותקרא שמו ראובן. רבותינו פירשו (ברכות ז:), אמרה, ראו מה בין בני לבן חמי, שמכר הבכורה ליעקב, וזה לא מכרה ליוסף ולא ערער עליו, ולא עוד שלא ערער עליו, אלא שבקש להוציאו מן הבור:

הפעם ילוה אישי. לפי שהאמהות נביאות היו ויודעות שי"ב שבטים יוצאים מיעקב, וד' נשים ישא, אמרה, מעתה אין לו פתחון פה עלי, שהרי נטלתי כל חלקי בבנים:

על כן. כל מי שנאמר בו על כן, מרובה באוכלוסין, חוץ מלוי, שהארון היה מכלה בהם (ב"ר עא, ד):

קרא שמו לוי. בכולם כתיב ותקרא, (שהיא קראה), וזה כתב בו קרא, ויש מדרש אגדה באלה הדברים רבה, ששלח הקב"ה גבריאל והביאו לפניו, וקרא לו שם זה, ונתן לו כ"ד מתנות כהונה, ועל שם שלוהו במתנות קראו לוי:

הפעם אודה. שנטלתי יותר מחלקי, מעתה יש לי להודות:

ותקנא רחל באחתה. קנאה במעשיה הטובים, אמרה, אלולי שצדקה ממני לא זכתה לבנים (ב"ר עא, ו):

הבה לי. וכי כך עשה אביך לאמך, והלא התפלל עליה:

מתה אנכי. מכאן למי שאין לו בנים שחשוב כמת (ב"ר שם):

התחת. וכי במקומו אני:

אשר מנע ממך. את אומרת שאעשה כאבא, אני איני כאבא, אבא לא היו לו בנים, אני יש לי בנים, ממך מנע ולא ממני:

על ברכי. כתרגומו ואנא ארבי:

ואבנה גם אנכי. מהו גם, אמרה לו, זקנך אברהם היו לו בנים מהגר, וחגר מתניו כנגד שרה, אמר לה, זקנתי הכניסה צרתה לביתה, אמרה לו אם הדבר הזה מעכב, הנה אמתי:

ואבנה גם אנכי ממנה. כשרה:

דנני אלהים. דנני וחייבני וזכני (ב"ר עא, ז):

נפתולי אלהים. מנחם בן סרוק פירש במחברת צָמִיד פָּתִיל, חבורים מאת המקום, נתחברתי עם אחותי לזכות לבנים. ואני מפרשו לשון עִקֵשׁ וּפְתַלְתֹּל, נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום, להיות שוה לאחותי:

גם יכלתי. הסכים על ידי. ואונקלוס תרגם לשון תפילה, כמו נפתולי אלהים נפתלתי, בקשות החביבות לפניו נתקבלתי ונתעתרתי כאחותי:

נפתלתי. נתקבלה תפלתי. ומדרש אגדה יש רבים, בלשון נוטריקון:

ותלד זלפה. בכולן נאמר הריון, חוץ מזלפה, לפי שהיתה בחורה מכולן ותינוקת בשנים, ואין הריון ניכר בה, וכדי לרמות ליעקב נתנה לבן ללאה, שלא יבין שמכניסין לו את לאה, שכך מנהגן, ליתן שפחה הגדולה לגדולה והקטנה לקטנה:

בא גד. בא מזל טוב, כמו גד גדי וסנוק לא (שבת סז:), ודומה לו הַעוֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן (ישעיה סה, יא). ומדרש אגדה, שנולד מהול כמו גֹדּוּ אִילָנָא (דניאל ד, יא), ולא ידעתי על מה נכתב תיבה אחת. דבר אחר למה נקראת תיבה אחת בגד, כמו בגדת בי כשבאת אל שפחתי, כאיש שבגד באשת נעורים:

בימי קציר חטים. להגיד שבחן של שבטים, שעת הקציר היה, ולא פשט ידו בגזל להביא חטים ושעורים, אלא דבר ההפקר שאין אדם מקפיד בו:

דודאים. שיגלי עשב הוא, ובלשון ישמעאל ישמי"ן (סנהדרין צט:):

ולקחת גם את דודאי בני. בתמיה, ולעשות עוד זאת, ליקח גם את דודאי בני, ותרגומו ולמיסב:

לכן ישכב עמך הלילה. שלי היתה שכיבת לילה זו, ואני נותנה לך תחת דודאי בנך. ולפי שזלזלה במשכב הצדיק, לא זכתה להקבר עמו (ב"ר עב, ג):

שכר שכרתיך. נתתי לרחל שכרה:

בלילה הוא. הקב"ה סייעו, שיצא משם יששכר (נדה לא.):

וישמע אלהים אל לאה. שהיתה מתאוה ומחזרת להרבות שבטים:

זבד טוב. כתרגומו:

יזבלני. לשון בֵּית זְבֻל, הירבריי"א בלע"ז, בית מדור, מעתה לא תהא עיקר דירתו אלא עמי, שיש לי בנים כנגד כל נשיו:

דינה. פירשו רבותינו (ברכות ס.), שדנה לאה דין בעצמה, אם זה זכר, לא תהא רחל אחותי כאחת השפחות, והתפללה עליו ונהפך לנקבה:

ויזכור אלהים את רחל. זכר לה שמסרה סימניה לאחותה (ב"ר עג, ד), ושהיתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו, שמא יגרשנה יעקב לפי שאין לה בנים, ואף עשו הרשע כך עלה בלבו כששמע שאין לה בנים. הוא שייסד הפייט, האדמון כבט שלא חלה צבה לקחתה לו ונתבהלה:

אסף. הכניסה במקום שלא תראה, וכן אֱסֹף חֶרְפָּתֵנוּ (ישעיה ד, א), וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה (שמות ט, יט), אָסְפוּ נָגְהָם (יואל ד, טו), וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף (ישעיה ס, כ), לא יטמן:

חרפתי. שהייתי לחרפה שאני עקרה, והיו אומרים עלי שאעלה לחלקו של עשו הרשע. ואגדה, כל זמן שאין לאשה בן, אין לה במי לתלות סרחונה, משיש לה בן תולה בו, מי שבר כלי זה, בנך, מי אכל תאנים אלו, בנך:

יסף ה' לי בן אחר. יודעת היתה בנבואה, שאין יעקב עתיד להעמיד אלא שנים עשר שבטים, אמרה, יהי רצון שאותו שהוא עתיד להעמיד, יהא ממני, לכך לא נתפללה אלא על בן אחר:

כאשר ילדה רחל את יוסף. משנולד שטנו של עשו, שנאמר וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָו לְקַשׁ (עובדיה א, יח), אש בלא להבה אינו שולט למרחוק, משנולד יוסף, בטח יעקב בהקב"ה ורצה לשוב:

תנה את נשי וגו'. איני רוצה לצאת כי אם ברשות:

נחשתי. מנחש הייתי, נסיתי בנחוש שלי שעל ידך באה לי ברכה, כשבאת לכאן לא היו לי בנים, שנאמר וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן, אפשר יש לו בנים והוא שולח בתו אצל הרועים, ועכשיו היו לו בנים, שנאמר וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְּנֵי לָבָן:

נקבה שכרך. כתרגומו פריש אגרך:

ואת אשר היה מקנך אתי. את חשבון מעוט מקנך שבא לידי מתחלה כמה היו:

לרגלי. עם רגלי, בשביל ביאת רגלי באת אצלך הברכה (ב"ר עג, ח), כמו הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ (שמות יא, ח). לָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי (שופטים ח, ה). הבאים עמי:

גם אנכי לביתי. לצורך ביתי, עכשיו אין עושין לצרכי אלא בני, וצריך (אני) להיות עושה גם אני עמהם לסמכן, וזהו גם:

נקד. מנומר בחברבורות דקות כמו נקודות, פונטר"א בלע"ז:

טלוא. לשון טלאים, חברבורות רחבות:

חום. שחום דומה לאדום רוש"ו בלע"ז, לשון משנה, שחמתית ונמצאת לבנה, לענין התבואה:

והיה שכרי. אותן שיולדו מכאן ולהבא נקודים וטלואים בעזים ושחומים בכשבים יהיו שלי, ואותן שישנן עכשיו, הפרש מהם והפקידם ביד בניך, שלא תאמר לי על הנולדים מעתה, אלו היו שם מתחלה, ועוד, שלא תאמר לי על ידי הזכרים שהן נקודים וטלואים, תלדנה הנקבות דוגמתן מכאן ואילך:

וענתה בי וגו'. אם תחשדני שאני נוטל משלך כלום, תענה בי צדקתי, כי תבוא צדקתי ותעיד על שכרי לפניך, שלא תמצא בעדרי כי אם נקודים וטלואים, וכל שתמצא בהן שאינו נקוד או טלוא או חום, בידוע שגנבתיו לך, ובגניבה הוא שרוי אצלי:

הן. לשון קבלת דברים:

לו יהי כדברך. הלואי שתחפוץ בכך:

ויסר. לבן ביום ההוא וגו':

התישים. עזים זכרים:

כל אשר לבן בו. כל אשר היתה בו חברבורות לבנות:

ויתן. לבן ביד בניו:

הנותרות. הרעועות שבהן, החולות והעקרות שאינן אלא שירים, אותן מסר לו:

מקל לבנה. עץ הוא, ושמו לבנה, כמא דתימא, תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה (הושע ד, יג), ואומר אני הוא שקורין טרימב"ל שהוא לבן:

לח. כשהוא רטוב:

ולוז. ועוד לקח מקל לוז, עץ שגדלין בו אגוזים דקים, קולדר"י בלע"ז:

וערמון. קשטניי"ר בלע"ז:

פצלות. קלופים קלופים, שהיה עושהו מנומר:

מחשף הלבן. גלוי לובן של מקל, כשהיה קולפו, היה נראה ונגלה לובן שלו במקום הקלוף:

ויצג. תרגומו ודעיץ, לשון תחיבה, ונעיצה היא בלשון ארמית, והרבה יש בגמ' דצה ושלפה, דץ ביה מידי, דצה כמו דעצה, אלא שמקצר את לשונו:

ברהטים. במרוצות המים בבריכות העשויות בארץ להשקות שם הצאן:

אשר תבאן וגו'. ברהטים אשר תבאן הצאן לשתות, שם הציג המקלות לנכח הצאן:

ויחמנה וגו'. הבהמה רואה את המקלות והיא נרתעת לאחוריה, והזכר רובעה, ויולדת כיוצא בו (ב"ר עג, י). רבי אושעיא אומר, המים נעשין זרע במעיהן ולא היו צריכות לזכר, וזהו ויחמנה וגו'. (ור"ל בתיבה זו התחברו לשון זכר ונקבה כמ"ש הראב"ע):

אל המקלות. אל מראות המקלות:

עקודים. משונים במקום עקידתן, הם קרסולי ידיהם ורגליהם:

והכשבים הפריד יעקב. הנולדים עקודים נקודים, הבדיל והפריש לעצמן, ועשה אותן עדר עדר לבדו, והוליך אותו העדר העקוד לפני הצאן, ופני הצאן ההולכות אחריהם צופות אליהם, זהו שנאמר ויתן פני הצאן אל עקוד, שהיו פני הצאן אל העקודים, ואל כל חום שמצא בצאן לבן:

וישת לו עדרים. כמו שפירשתי:

המקשרות. כתרגומו הבכירות, ואין לו עד במקרא. ומנחם חברו עם אֲחִיתֹפֶל בַּקשְׁרִים (שמואל־ב טו, לא). וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּץ אותן המתקשרות יחד למהר עבורן:

ובהעטיף. לשון איחור, כתרגומו ובלקישות. ומנחם חברו עם הַמַּחֲלָצוֹת ְהַמַּעֲטָפוֹת (ישעיה ג, כב), לשון עטיפת כסות, כלומר מתעטפות בעורן וצמרן, ואינן מתאוות להתייחם על ידי הזכרים:

צאן רבות. פרות ורבות משאר צאן:

ושפחות ועבדים. מוכר צאנו בדמים יקרים, ולוקח לו כל אלה:

עשה. כנס, כמו וַיַּעַש חַיִל וַיַּך אֶת עֲמָלֵק (שמואל־א יד, מח):

שוב אל ארץ אבותיך. ושם אהיה עמך, אבל בעודך מחובר לטמא, אי אפשר להשרות שכינתי עליך:

ויקרא לרחל וללאה. לרחל תחלה ואחר כך ללאה, שהיא היתה עקרת הבית, שבשבילה נזדווג יעקב עם לבן, ואף בניה של לאה מודים בדבר, שהרי בועז ובית דינו משבט יהודה אומרים, כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶן וגו', הקדימו רחל ללאה:

עשרת מנים. אין מונים פחות מעשרה:

מנים. לשון סכום כלל החשבון, והן עשיריות, למדנו שהחליף תנאו מאה פעמים:

והנה העתודים. אף על פי שהבדילם לבן כולם שלא יתעברו הצאן דוגמתן, היו המלאכים מביאין אותן מעדר המסור ביד בני לבן, לעדר שביד יעקב (ב"ר עג, יד):

וברדים. תרגומו ופציחין, פייש"ר בלע"ז, חוט של לבן מקיף את גופו סביב, וחברבורות שלו פתוחה ומפולשת מזו אל זו, (ס"א מזן אל זן), ואין לי להביא עד מן המקרא:

האל בית אל. כמו אל בית אל, הה"א יתירה, ודרך מקראות לדבר כן, כמו כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן (במדבר לד, ב):

משחת שם. לשון רבוי וגדולה כשנמשח למלכות, כך וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ להיות משוחה למזבח:

אשר נדרת לי. וצריך אתה לשלמו, שאמרת יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים, שתקריב שם קרבנות:

העוד לנו. למה נתעכב על ידך מלשוב, כלום אנו מיחלות לירש מנכסי אבינו כלום בין הזכרים:

הלוא נכריות נחשבנו לו. אפילו בשעה שדרך בני אדם לתת נדוניא לבנותיו בשעת נשואין, נהג עמנו כנכריות כי מכרנו לך (שעבדת אותו בנו י"ד שנה ולא נתננו לך אלא) בשכר הפעולה:

את כספנו. שעכב דמי שכר פעולתך:

כי כל העשר. כי זה משמש בלשון אלא, כלומר משל אבינו אין לנו כלום, אלא מה שהציל הקב"ה מאבינו, שלנו הוא:

הציל. לשון הפריש, וכן כל לשון הצלה שבמקרא לשון הפרשה, שמפרישו מן הרעה ומן האויב:

את בניו ואת נשיו. הקדים זכרים לנקבות, ועשו הקדים נקבות לזכרים, שנאמר וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וגו' (בראשית לו, ו):

מקנה קנינו. מה שקנה מצאנו, עבדים ושפחות וגמלים וחמורים:

לגזוז את צאנו. שנתן ביד בניו דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב:

ותגנב רחל את התרפים. להפריש את אביה מעבודת אלילים נתכוונה (ב"ר עד, ה):

ביום השלישי. שהרי דרך שלשת ימים היה ביניהם:

את אחיו. קרוביו:

דרך שבעת ימים. כל אותן ג' ימים שהלך המגיד להגיד ללבן הלך יעקב לדרכו, נמצא יעקב רחוק מלבן ששה ימים, ובשביעי השיגו לבן, למדנו שכל מה שהלך יעקב בשבעה ימים, הלך לבן ביום אחד, (שנאמר וירדוף אחריו דרך שבעת ימים, ולא נאמר וירדוף אחריו שבעת ימים):

מטוב עד רע. כל טובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים (יבמות קג:):

כשביות חרב. כל חיל הבא למלחמה קרוי חרב:

ותגנב אתי. גנבת את דעתי:

יש לאל ידי. יש כח וחיל בידי לעשות עמכם רע. וכל אל שהוא לשון קדש, על שם עזוז ורוב אונים הוא:

נכספתה. חמדת, והרבה יש במקרא נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי (תהלים פד, ג), לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף (איוב יד, טו):

כי יראתי וגו'. השיבו על ראשון ראשון, שאמר לו ותנהג את בנותי וגו':

לא יחיה. ומאותה קללה מתה רחל בדרך (ב"ר עד, ט):

מה עמדי. משלך:

באהל יעקב. הוא אהל רחל, שהיה יעקב תדיר אצלה, וכן הוא אומר בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב, ובכולן לא נאמר אשת יעקב:

ויבא באהל רחל. כשיצא מאהל לאה חזר לו לאהל רחל קודם שחפש באהל האמהות (ס"א השפחות), וכל כך למה, לפי שהיה מכיר בה שהיא משמשנית:

בכר הגמל. לשון כרים וכסתות, כתרגומו בעביטא דגמלא, והיא מרדעת העשויה כמין כר, ובעירובין (טז.) הקיפוה בעביטין, והן עביטי גמלים, בסט"ו בלע"ז:

דלקת. רדפת, כמו עַל הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ (איכה ד, יט), וכמו מִדְּלֹק אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים (שמואל־א יז, נג):

ויוכיחו. ויבררו עם מי הדין, אפרובי"ר בלע"ז:

לא שכלו. לא הפילו עיבורם, כמו רֶחֶם מַשְׂכִּיל (הושע ט, יד), תְּפַלֵּט פָּרָתוֹ וְלֹא תְשַׁכֵּל (איוב כא, י):

ואילי צאנך. מכאן אמרו (בבא קמא סה:), איל בן יומו קרוי איל, שאם לא כן מה שבחו, אילים לא אכל אבל כבשים אכל, אם כן גזלן הוא:

טרפה. על ידי ארי וזאב:

אנכי אחטנה. לשון קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא (שופטים כ, טז), אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים (מלכים־א א, כא), חסרים, אנכי אחסרנה, אם חסרה, חסרה לי, שמידי תבקשנה:

אנכי אחטנה. תרגומו דהות שגיא ממנינא, שהיתה נפקדת ומחוסרת, כמו וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנוּ אִישׁ (במדבר לא, מט), תרגומו ולא שגא:

גנבתי יום וגנבתי לילה. גנובת יום או גנובת לילה הכל שלמתי:

גנבתי. כמו רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת (איכה א, א), מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט (ישעיה א, כא), אֹהַבְתִּי לָדוּשׁ (הושע י, יא):

אכלני חרב. לשון אש אוכלה:

וקרח. כמו מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ (תהלים קמז, יז), תרגומו גלידא:

שנתי. לשון שינה:

ותחלף את משכרתי. היית משנה תנאי שבינינו, מנקוד לטלוא, ומעקודים לברודים:

ופחד יצחק. לא רצה לומר אלהי יצחק, שאין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם, ואף על פי שאמר לו בצאתו מבאר שבע אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק, בשביל שכהו עיניו והרי הוא כמת, ויעקב נתיירא לומר ואלהי, ואמר ופחד:

ויוכח. לשון תוכחה הוא, ולא לשון הוכחה הוא:

מה אעשה לאלה. איך תעלה על לבי להרע להן:

והיה לעד. הקב"ה:

לאחיו. הם בניו (ב"ר עד, יג), שהיו לו אחים, נגשים אליו לצרה ולמלחמה:

יגר שהדותא. תרגומו של גלעד:

גלעד. גל עד:

והמצפה אשר אמר וגו'. והמצפה אשר בהר הגלעד, וכמו שנאמר ויעבר את מצפה גלעד (שופטים יא, כט), ולמה נקרא שמה מצפה, לפי שאמר כל אחד מהם לחברו,יצף ה' ביני ובינך אם תעבור את הברית:

כי נסתר. ולא נראה איש את רעהו:

בנתי בנתי. ב' פעמים, אף בלהה וזלפה בנותיו היו מפלגש:

אם תענה את בנתי. למנוע מהן עונת תשמיש (יומא עז:):

יריתי. כמו יָרָה בַיָם, כזה שהוא יורה החץ:

אם אני. הרי אם משמש בלשון אשר, כמו עַד אִם דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי (בראשית כד, לג):

לרעה. לרעה אי אתה עובר, אבל אתה עובר לפרקמטיא (ב"ר עד, טו):

אלהי אברהם. קדש (שם טז):

ואלהי נחור. חול:

אלהי אביהם. חול:

ויזבח יעקב זבח. שחט בהמות למשתה:

לאחיו. לאוהביו שעם לבן:

לאכל לחם. כל דבר מאכל קרוי לחם, כמו עֲבַד לְחֶם רַב (דניאל ה, א), נַשְׁחִיתָה עֵץ בְּלַחְמוֹ (ירמיה יא, יט):

ויפגעו בו מלאכי אלהים. מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו, ללותוֹ לארץ:

מחנים. שתי מחנות, של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן. ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו (ב"ר עה, י. — תנחומא וישלחג):