Peraşa Hayye Saraפרשת חיי שרה

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת ק' כבת כ' לחטא, מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, אף בת ק' בלא חטא, ובת כ' כבת ז' ליופי:

שני חיי שרה. כֻּלן שוין לטובה:

בקרית ארבע. על שם ארבע ענקים שהיו שם, אחימן ששי ותלמי ואביהן. דבר אחר, על שם ארבע זוגות שנקברו שם איש ואשתו,אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה (ב"ר נח, ד):

ויבא אברהם. מבאר שבע:

לספוד לשרה ולבכתה. נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה, שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה:

גר ותושב אנכי עמכם. גר מארץ אחרת, ונתישבתי עמכם. ומדרש אגדה, אם תרצו הריני גר, ואם לאו אהיה תושב ואטלנה מן הדין, שאמר לי הקב"ה לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת:

אחוזת קבר. אחוזת קרקע לבית הקברות:

לא יכלה. לא ימנע, כמו לֹא תִכְלָא רַחֲמֶיךָ (תהלים מ, יב), וכמו וַיִכָּלֵא הַגֶּשֶׁם (בראשית ח, ב):

נפשכם. רצונכם:

ופגעו לי. לשון בקשה, כמו אַל תִּפְגְּעִי בִי (רות א, טז):

המכפלה. בית ועליה על גביו. דבר אחר, שכפולה בזוגות (עירובין נג.):

בכסף מלא. אשלם כל שוויה, וכן דוד אמר לַאַרְוָנה בְּכֶסֶף מָלֵא (דברי הימים־א כא, כד):

ועפרון ישב. כתיב חסר, אותו היום מנוהו שוטר עליהם, מפני חשיבותו של אברהם שהיה צריך לו, עלה לגדולה:

לכל באי שער עירו. שכולן בטלו ממלאכתן, ובאו לגמול חסד לשרה:

לא אדני. לא תקנה אותה בדמים:

נתתי לך. הרי הוא כמו שנתתיה לך:

אך אם אתה לו שמעני. אתה אומר לי לשמוע לך וליקח בחנם, אני אי אפשי בכך:

אך אם אתה לוּ שמעני. הלואי ותשמעני:

נתתי. דוני"ש בלע"ז, מוכן הוא אצלי, והלואי נתתי לך כבר:

ביני ובינך. בין שני אוהבים כמונו, מה היא חשובה לכלום, אלא הנח את המכר, ואת מתך קבור:

וישקל אברהם לעפרן. חסר וי"ו, לפי שאמר הרבה ואפילו מעט לא עשה, שנטל ממנו שקלים גדולים שהן קנטרין שנאמר עובר לסוחר, שמתקבלים בשקל בכל מקום, ויש מקום ששקליהן גדולים שהן קנטרין, (בבא מציעא פז. בכורות נ.), צנטיאר"ש בלע"ז:

ויקם שדה עפרון. תקומה היתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך. ופשוטו של מקרא, ויקם השדה והמערה אשר בו וכל העץ לאברהם למקנָה וגו':

בכל באי שער עירו. בקרב כולם ובמעמד כולם הקנהו לו:

ברך את אברהם בכל. בַכֹּל עולה בגימטריא בן, ומאחר שהיה לו בן, היה צריך להשיאו אשה:

זקן ביתו. לפי שהוא דבוק נקוד זְקַן:

תחת ירכי. לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה, כגון ספר תורה, או תפילין (שבועות לח:), והמילה היתה מצוה ראשונה לו, ובאה לו על ידי צער, והיתה חביבה עליו, ונטלה:

ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי. ולא אמר ואלהי הארץ, ולמעלה אמר ואשביעך וגו', אמר לו עכשיו הוא אלהי השמים ואלהי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי, היה אלהי השמים ולא אלהי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ:

מבית אבי. מחרן:

ומארץ מולדתי. מאור כשדים:

ואשר דבר לי. לצורכי, כמו אשר דבר עלי. וכן כל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דבור, מפורשים בלשון על, ותרגום שלהם (רצונו שדרך התרגום להשתמש למ"ד במקום בעבור וק"ל), עלי, עלוהי, עליהון, שאין נופל אצל דיבור לשון לי, ולו, ולהם, אלא אלי, אליו, אליהם. ותרגום שלהם עִמי, עמיה, עמהון, אבל אצל אמירה נופל לשון לי, ולו, ולהם:

ואשר נשבע לי. בין הבתרים:

ונקית משבועתי וגו'. וקח לו אשה מבנות ענר אשכול וממרא:

רק את בני וגו'. רק מיעוט הוא, בני אינו חוזר, אבל יעקב בן בני סופו לחזור:

מגמלי אדוניו. נִיכָּרִין היו משאר גמלים, שהיו יוצאין זמומין (ב"ר נט, י), מפני הגזל, שלא ירעו בשדות אחרים:

וכל טוב אדוניו בידו. שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו, כדי שיקפצו לשלוח לו בתם (שם יא):

ארם נהרים. בין שתי נהרות יושבת:

ויברך הגמלים. הרביצם:

אותה הוכחת. ראויה היא לו, שתהא גומלת חסדים, וכדאי ליכנס בביתו של אברהם, ולשון הוכחת, ביררת, אפרוביש"ט בלע"ז:

ובה אדע. לשון תחנה, הודע לי בה:

כי עשית חסד. אם תהיה ממשפחתו והוגנת לו, אדע כי עשית חסד:

בתולה. ממקום בתולים (ב"ר ס, ה):

ואיש לא ידעה. שלא כדרכה, לפי שבנות הכנענים היו משמרות מקום בתוליהן, ומפקירות עצמן ממקום אחר, העיד על זו שנקייה מכל:

וירץ העבד לקראתה. לפי שראה שעלו המים לקראתה (ב"ר שם):

הגמיאיני נא. לשון גמיעה, הומיי"ר בלע"ז:

ותרד כדה. מעל שכמה:

עד אם כלו.אם כלו. הרי אם משמש בלשון אשר:תרגם אונקלוס די ספקון, שזו היא גמר שתייתן כששתו די ספוקן:

ותער. לשון נפיצה, והרבה יש בלשון משנה, המערה מכלי אל כלי, ובמקרא יש לו דומה אַל תְּעַר נַפְשִׁי (תהלים קמא, ח), אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ (ישעיה נג, יב):

השקת. אבן חלולה ששותים בה הגמלים:

משתאה. לשון שאיה, כמו שָׁאוּ עָרִים, תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה (ישעיה ו, יא.):

משתאה. משתומם ומתבהל, על שראה דברו קרוב להצליח, אבל אינו יודע אם ממשפחת אברהם היא אם לאו. ואל תתמה בתי"ו של משתאה, שאין לך תיבה שתחלת יסודה שי"ן ומדברת בלשון מתפעל, שאין תי"ו מפרידה בין שתי אותיות של עיקר היסוד, כגון משתאה מגזרת שאה, מִשְׁתּוֹלֵל (שם נט, טו) מגזרת שולל, וַיִּשְׁתּוֹמֵם (שם טז) מגזרת שממה, וְיִשְׁתַּמֵּר חֻקוֹת עָמְרִי (מיכה ו, טז) מגזרת וישמר, אף כאן משתאה מגזרת תשאה, וכשם שאתה מוצא לשון משומם באדם נבהל ונאלם ובעל מחשבות, כמו עַל יוֹמוֹ נָשַׁמּוּ אַחֲרוֹנִים (איוב יח, כ), שֹׁמּוּ שָׁמַיִם (ירמיה ב, יב), אֶשְׁתּוֹמֵם כְּשָׁעָה חֲדָה (דניאל ד, טז), כך תפרש לשון שאייה באדם בהול ובעל מחשבות. ואונקלוס תרגם לשון שהייה, וגברא שָׁהֵי, שוהא ועומד במקום אחד, לראות ההצליח ה' דרכו, ואין לתרגם שתי שהרי אינו לשון שתיה, שאין אל"ף נופלת בלשון שתיה:

משתאה לה. משתומם עליה, כמו אִמְרִי לִי אָחִי הוּא (בראשית כ, יג), וכמו וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ (שם כו, ז):

בקע. רמז לשקלי ישראל, בֶּקַע לַגֻּלְגֹלֶת:

ושני צמידים. רמז לשני לוחות מצומדות:

עשרה זהב משקלם. רמז לעשרת הדברות שבהן:

ויאמר בת מי את. לאחר שנתן לה שָׁאַלָה, לפי שהיה בטוח בזכותו של אברהם שהצליח הקב"ה דרכו:

ללין. לינה אחת, לין שֵׁם דבר, והיא אמרה ללון כמה לינות:

בת בתואל. השיבתו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:

מספוא. כל מאכל הגמלים קרוי מספוא, כגון תבן ושעורים:

בדרך. דרך המזומן, דרך הישר, באותו דרך שהייתי צריך. וכן כל בי"ת ולמ"ד וה"א המשמשים בראש התיבה ונקודים בפת"ח, מדברים בדבר הפשוט שנזכר כבר במקום אחר, או שהוא מבורר וניכר באיזו הוא מדבר:

לבית אמה. דרך הנשים היתה, להיות להן בית לישב בו למלאכתן, ואין הבת מגדת אלא לאמה:

וירץ. למה רץ ועל מה רץ, ויהי כראות את הנזם, אמר, עשיר הוא זה, ונתן עיניו בממון:

על הגמלים. לשמרן, כמו וְהוּא עוֹמֵד עֲלֵיהֶם (בראשית יח, ח) לשמשם:

פניתי הבית. מעבודת אלילים:

ויפתח. התיר זָמָם שלהם (ב"ר ס, ח), שהיה סותם את פיהם שלא ירעו בדרך בשדות אחרים:

עד אם דברתי. הרי אם משמש בלשון אשר ובלשון כי, כמו עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה (בראשית מט, י), זהו שאמרו חז"ל כי משמש בד' לשונות, והאחד אי, והוא אם:

ויתן לו את כל אשר לו. שטר מתנה הראה להם:

לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני. אם לא תלך תחלה אל בית אבי ולא תאבה ללכת אחריך:

אלי לא תלך האשה. אֵלַי כתיב, בת היתה לו לאליעזר, והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשִׂיאו בתו, אמר לו אברהם, בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך:

ואבא היום. היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הארץ. אמר רבי אחא, יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה, והרבה גופי תורה לא נִתּנו אלא ברמיזה:

גם אתה. גם לרבות אנשים שעמו:

הוכיח. בירר והודיע, וכן כל הוכחה שבמקרא, בִּרוּר דָבָר:

טרם אכלה. טרם שאני מכלה, וכן כל לשון הווה, פעמים שהוא מדבר בלשון עבר, כמו טֶרֶם כִּלִּיתִי, ופעמים שמדבר בלשון עתיד, כמו כִּי אָמַר אִיּוֹב, הרי לשון עבר, כָּכָה יַעֲשֶׁה אִיוֹב (איוב א, ה) הרי לשון עתיד, ופירוש שניהם לשון הווה, כי אומר היה איוב אולי חטאו בני וגו' והיה עושה כך:

ואשאל ואשם. שִׁנָה הסדר, שהרי הוא תחלה נתן ואחר כך שאל, אלא שלא יתפשוהו בדבריו ויאמרו, היאך נתת לה ועדיין אינך יודע מי היא:

על ימין. מבנות ישמעאל:

על שמאל. מבנות לוט, שהיה יושב לשמאלו של אברהם (ב"ר ס, ט):

ויען לבן ובתואל. רשע היה, וקפץ להשיב לפני אביו:

לא נוכל דבר אליך. למַאֵן בדבר הזה, לא על ידי תשובת דבר רע ולא על ידי תשובת דבר הגון, לפי שניכר שמה' יצא הדבר לפי דבריך שזימנה לך:

וישתחו ארצה. מכאן שמודים על בשורה טובה (ב"ר ס, ו):

ומגדנות. לשון מגדים, שהביא עמו מיני פירות של ארץ ישראל:

וילינו. כל לינה שבמקרא לינת לילה אחד:

ויאמר אחיה ואמה. ובתואל היכן היה, הוא היה רוצה לעכב ובא מלאך והמיתו:

ימים. שנה (כתובות נז:) כמו יָמִים תִּהְיֶה גְּאוּלָתוֹ (ויקרא כה, כט) שכך נותנין לבתולה זמן י"ב חדש, לפרנס את עצמה בתכשיטים:

או עשור. י' חדשים. ואם תאמר ימים ממש, אין דרך המבקשים לבקש דבר מועט, ואם לא תרצה, תן לנו מרובה מזה:

ונשאלה את פיה. מכאן שאין משׂיאין את האשה אלא מדעתה (ב"ר ס, יב):

ותאמר אלך. מעצמי ואף אם אינכם רוצים:

את היי לאלפי רבבה. את וזרעֵך תקבלו אותה ברכה שנאמר לאברהם בהר המוריה, הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ וגו', יהי רצון שיהא אותו הזרע ממך ולא מאשה אחרת:

מבוא באר לחי רואי. שהלך להביא הגר לאברהם אביו שישאנה (ב"ר ס, יד):

יושב בארץ הנגב. קרוב לאותו באר, שנאמר וַיִּסַע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר, ושם היה הבאר, שנאמר הִנֵּה בֵּין קָדֵּשׁ וּבֵין בָּרֶד:

לשוח. לשון תפלה (ב"ר שם), כמו ישְׁפֹּך שִׂיחוֹ (תהלים קב, א):

ותרא את יצחק. ראתה אותו הָדור ותוהא (ס"א ותמהה) מפניו (ב"ר ס, טו):

ותפל. השמיטה עצמה לארץ, כתרגומו ואתרכינת, הטתה עצמה לארץ ולא הגיעה עד הקרקע, כמו הַטִּי נָא כַדֵּךְ, ארכיני.וַיֵּט שָׁמַיִם (שמואל־ב כ, י), וארכין, לשון מוטה לארץ, ודומה לו כִּי יִפּוֹל לֹא יוּטָל (תהלים לז, כד), כלומר אם יטה לארץ לא יגיע עד הקרקע:

ותתכס. לשון ותתפעל, כמו וַתִּקָּבֵר, וַתִּשָּׁבֶר:

ויספר העבד. גלה לו נסים שנעשו לו, שקפצה לו הארץ (ב"ר ס, טו), ושנזדמנה לו רבקה בתפלתו:

האהלה שרה אמו. ויביאה האהלה, והרי היא שרה אמו, כלומר ונעשית דוגמת שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת, היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו (ב"ר ס, טז):

אחרי אמו. דרך ארץ, כל זמן שאמו של אדם קיימת כרוך הוא אצלה, ומשמתה, הוא מתנחם באשתו:

קטורה. זו הגר, ונקראת קטורה על שם שנאים מעשיה כקטרת, ושקשרה פִּתחה, שלא נזדווגה לאדם מיום שׁפִּרשׁה מאברהם (ב"ר סא, ד):

אשורים ולטושים. שֵׁם ראשי אומות. (שם ה.) ותרגום של אונקלוס אין לי לישבו על לשון המקרא, שפירש לְמַשִירְיָן, לשון מחנה, ואל תאמר שאינו כן מפני האל"ף שאינה יסודית, הרי לנו תיבות שאין בראשם אל"ף, ונתוספה אל"ף בראשם, כמו חֹומַת אֲנָךְ, שהוא מן נְכֵה רַגְלָיִם, וכמו אָסוּךְ שָׁמֶן, שהוא מן וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ:

ולטושם. הם בעלי אהלים, המתפזרים אנה ואנה, ונוסעים איש באהלי אַפַדְנוֹ, וכן הוא אומר וְהִנֵּה נְטוּשִׁים עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, (שמואל א ל, טז.) שכן למ"ד ונו"ן מתחלפות זו בזו:

ויתן אברהם וגו'. אמר ר' נחמיה, ברכת דייתיקי נתן לו, שאמר לו הקב"ה לאברהם וֶהְיֵה בְּרָכָה, הברכות מסורות בידך לברך את מי שתרצה, ואברהם מסרם ליצחק:

הפילגשים. חסר כתיב, שלא היתה אלא פלגש אחת (ב"ר סא, ד), היא הגר, היא קטורה. נשים בכתובה, פלגשים בלא כתובה, כדאמרינן בסנהדרין ( כא.) בנשים ופלגשים דדוד:

נתן אברהם מתנות. פירשו רבותינו (שם צא.), שֵם טומאה מסר להם. דבר אחר, מה שניתן לו על אודות שרה, ושאר מתנות שנתנו לו, הכל נתן להם, שלא רצה ליהנות מהם:

מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים. בן ק' כבן ע', ובן ע' כבן ה' בלא חטא:

יצחק וישמעאל. מכאן שעשה ישמעאל תשובה, והוליך את יצחק לפניו, והיא שֵׂיבה טובה שנאמר באברהם (ב"ר לח, יב):

ויהי אחרי מות אברהם ויברך וגו'. נִחַמוֹ תנחומי אבלים (סוטה יד.). דבר אחר, אף על פי שמסר הקדוש ברוך הוא את הברכות לאברהם, נתיירא לברך את יצחק, מפני שצפה את עשו יוצא ממנו, אמר, יבא בעל הברכות ויברך את אשר ייטב בעיניו, ובא הקב"ה וברכו:

בשמותם לתולדותם. סדר לידתן זה אחר זה:

בחצריהם. כרכים שאין להם חומה. ותרגומו בפַצחיהון, שהם מפוצחים, לשון פתיחה, כמו פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ (תהלים צח, ד):

ואלה שני חיי ישמעאל וגו'. אמר רבי חייא בר אבא, למה נמנו שנותיו של ישמעאל, כדי לייחס בהם שנותיו של יעקב, משנותיו של ישמעאל למדנו, ששִמש יעקב בבית עֵבר י"ד שנה כשפירש מאביו, קודם שבא אצל לבן, שהרי כשפירש יעקב מאביו מת ישמעאל, שנאמר וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וגו', כמו שמפורש בסוף מגלה נקראת (מגילה יז.), (ורש"י הביאו סוף פ' תולדות):

ויגוע. לא נאמרה גויעה אלא בצדיקים:

נפל. שָׁכן, כמו וּמִדְיָן וַעֲמָלֵק וְכָל בְּנֵי קֶדֶם נוֹפְלִים בָּעֵמֶק (שופטים ז, יב). כאן הוא אומר לשון נפילה, ולהלן אומר עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן (בראשית טז, יב), עד שלא מת אברהם ישכון, משמת אברהם נפל: