Peraşa Boפרשת בא

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה. והתרה בו:

שתי. שִׂימִי, שאשית אני:

התעללתי. שחקתי, כמו כִּי הִתְעַלַּלְתּ בִּי (במדבר כב, כט), הֲלֹוא כַּאֲשֶׁר הִתְעַלֵּל בָּהֶם (שמואל־א ו, י) האמור במצרים, ואינו לשון פועל ומעללים, שא"כ היה לו לכתוב עוללתי, כמו וְעֹולֵל לָמֹו כַּאֲשֶׁר עֹולַלְתָּ לִי (איכה א, כב), אֲשֶׁר עֹולַל לִי (שם יב):

לענות. כתרגומו לְאִתְכְּנָעָא, והוא מגזרת עני, מֵאַנְתָּ להיות עני ושפל מפני:

את עין הארץ. את מראה הארץ:

ולא יוכל וגו'. הרואה, לראות את הארץ, ולשון קצרה דבר:

הטרם תדע. העוד לא ידעת כי אבדה מצרים:

ויושב. הושבו ע"י שליח ששלחו אחריהם, והושיבום אל פרעה:

כאשר אשלח אתכם וגו'. אף כי אשלח גם את הצאן ואת הבקר כאשר אמרתם:

ראו כי רעה נגד פניכם. כתרגומו. ומדרש אגדה שמעתי, כוכב אחד יש ששמו רעה, אמר להם פרעה, רואה אני בָּאִיצְטַגְנִינוּת שלי אותו כוכב עולה לקראתכם במדבר, והוא סימן דם והריגה, וכשחטאו ישראל בעגל ובקש הקב"ה להרגם, אמר משה בתפלתו, לָמָה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הֹוצִיאָם (שמות לב, יב), זו היא שאמר להם ראו כי רעה נגד פניכם, מיד וַיִנָחֶם ה' עַל הָרָעָה, והפך את הדם לדם מילה שמל יהושע אותם, וזהו שנאמר הַיֹּום גַּלֹּותִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם (יהושע ה, ט), שהיו אומרים לכם דם אנו רואין עליכם במדבר:

לא כן. כאשר אמרתם להוליך הטף עמכם, אלא לכו הגברים ועבדו את ה':

כי אותה אתם מבקשים. (אותה עבודה) בקשתם עד הנה, נזבחה לאלהינו, ואין דרך הטף לזבוח:

ויגרש אותם. הרי זה לשון קצר, ולא פירש מי המגרש:

בארבה. בשביל מכת הארבה:

ורוח הקדים. רוח מזרחית נשא את הארבה, לפי שבא כנגדו, שמצרים בדרומית מערבית היתה, כמו שמפורש במקום אחר:

ואחריו לא יהיה כן. ואותו שהיה בימי יואל, שנאמר כּמֹהוּ לֹא נִהְיָה מִן הָעֹולָם (יואל ב, ב), למדנו שהיה כבד משל משה, (כי של יואל היה) ע"י מינין הרבה, שהיו יחד ארבה, ילק, חסיל, גזם, אבל של משה לא היה אלא של מין אחד, (כ"ג רא"ם יע"ש) וכמוהו לא היה ולא יהיה:

כל ירק. עָלֶה ירוק, וירדור"א בלע"ז:

רוח ים. רוח מערבי:

ימה סוף. אומר אני, שֶׁיַּם סוף היה מקצתו במערב כנגד כל רוח דרומית, וגם במזרח של ארץ ישראל, לפיכך רוח ים תקעו לארבה בימה סוף כנגדו, וכן מצינו לענין תחומין שהוא פונה לצד מזרח, שנאמר מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים (שמות כג, לא), ממזרח למערב, שים פלשתים במערב היה, שנאמר בפלשתים ישְׁבֵי חֶבֶל הַיָם גֹּוי כְּרֵתִים (צפניה ב, ה):

לא נשאר ארבה אחד. אף המלוחים שמלחו מהם (שמו"ר יג, ו):

וימש חשך. ויחשיך עליהם חשך יותר מחשכו של לילה, וחשך של לילה יאמיש ויחשיך עוד:

וימש. כמו ויאמש. יש לנו תיבות הרבה חסרות אל"ף, לפי שאין הברת האלף נכרת כל כך אין הכתוב מקפיד על חסרונה, כגון וְלֹא יַהֵל שָׁם עֲרָבִי (ישעי' יג, כ), כמו לא יאהל לא יטה אהלו. וכן וַתַּזְרֵנִי חַיִל (שמואל־ב כב, מ), כמו וַתְּאַזְּרֵנִי. ואונקלוס תרגם לשון הסרה, כמו לא ימיש בָּתַר דְּיַעְדֵי קְבֵל לֵילְיָא, כשיגיע סמוך לאור היום. אבל אין הדבור מיושב על הוי"ו של וימש, לפי שהוא כתוב אחר ויהי חשך. ומדרש אגדה פותרו, לשון מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם (דברים כח, כט), שהיה כפול ומכופל ועב עד שהיה בו ממש:

ויהי חשך אפלה שלשת ימים וגו'. חשך של אופל שלא ראו איש את אחיו ג' ימים, ועוד שלשת ימים אחרים חשך מוכפל על זה, שלא קמו איש מתחתיו, יושב אין יכול לעמוד ועומד אין יכול לישב (שמו"ר יד, ג). ולמה הביא עליהם חשך, שהיו בישראל באותו הדור רשעים, ולא היו רוצים לצאת, ומתו בשלשת ימי אפלה, כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הם לוקין כמונו. ועוד, שחפשו ישראל וראו את כליהם, וכשיצאו והיו שואלין מהן והיו אומרים אין בידינו כלום, אומר לו, אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא (שם):

שלשת ימים. שלוש של ימים, טרציי"נא בלע"ז, וכן ז' ימים בכל מקום, שטיי"נא של ימים:

יצג. יהא מוצג במקומו:

גם אתה תתן. לא דייך שמקננו ילך עמנו, אלא גם אתה תתן:

פרסה. פרסת רגל פלנט"א בלע"ז

לא נדע מה נעבד. כמה תכבד העבודה, שמא ישאל יותר ממה שיש בידינו:

כן דברת. יפה דברת ובזמנו, דברת אמת שלא אוסיף עוד ראות פניך (שמו"ר יד, ד):

כלה. גמירא, כלה כליל, כולכם ישלח:

דבר נא. אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הזהירם על כך, שלא יאמר אותו צדיק אברהם, ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם (ברכות ט.):

ויאמר משה כה אמר ה'. בעמדו לפני פרעה נאמרה לו נבואה זו, שהרי משיצא מלפניו לא הוסיף ראות פניו:

כחצות הלילה. כהחלק הלילה, כחצות כמו כַּעֲלֹות (שופטים יג, כ), בַּחֲרֹות אַפָּם בָּנוּ (תהלים קכד, ג), זהו פשוטו לישבו על אופניו, שאין חצות שם דבר של חצי. ורבותינו דרשו, כמו כבחצות הלילה, ואמרו שאמר משה כחצות, דמשמע סמוך לו או לפניו או לאחריו, ולא אמר בחצות, שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו, משה בַּדָּאי הוא (ברכות ד.), אבל הקב"ה יודע עתיו ורגעיו, אמר בחצות:

עד בכור השבי. מה לקו השבויים, כדי שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם, והביאה פורענות על מצרים:

מבכור פרעה עד בכור השפחה. כל הפחותים מבכור פרעה וחשובים מבכור השפחה היו בכלל. ולמה לקו בני השפחות, שאף הם היו משעבדים בהם ושמחים בצרתם:

וכל בכור בהמה. לפי שהיו עובדין לה, וכשהקב"ה נפרע מן האומה עובדי כוכבים, נפרע מאלהיה (מכילתא פי"ג):

לא יחרץ כלב לשונו. אומר אני שהוא לשון שנון, לא ישנן. וכן לֹא חָרַץ לִבְנֵי יִשְׁרָאֵל לְאִישׁ אֶת לְשֹׁונֹו (יהושע י, כא), לא שנן. אָז תֶּחֱרָץ (שמואל־ב ה, כד), תשתנן. לְמֹורַג חָרוּץ (ישעי' מא, טו), שנון. מַחְשְׁבֹות חָרוּץ (משלי כא, ה), אדם חריף ושנון. וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר (שם י, ד), חריפים, סוחרים שנונים:

אשר יפלה. יבדיל:

וירדו כל עבדיך. חלק כבוד למלכות (זבחים קב.), שהרי בסוף ירד פרעה בעצמו אליו בלילה ואמר קוּמוּ צְאוּ מִתֹוךְ עַמִי, ולא אמר לו משה מתחלה וירדת אלי והשתחוית לי:

אשר ברגליך. ההולכים אחר עצתך והלוכך:

ואחרי כן אצא. עם כל העם מארצך:

ויצא מעם פרעה. כשגמר דבריו יצא מלפניו:

בחרי אף. על שאמר לו אל תוסף ראות פני:

למען רבות מופתי. מופתי שְׁנַיִם, רבות שלשה, מכת בכורות וקריעת ים סוף ולנער את מצרים:

ומשה ואהרן עשו וגו'. כבר כתב לנו זאת בכל המופתים, ולא שנאה כאן אלא בשביל לסמכה לפרשה של אחריה:

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן. בשביל שאהרן עשה וטרח במופתים כמשה, חלק לו כבוד זה במצוה ראשונה, שכללו עם משה בדבור:

בארץ מצרים. חוץ לכרך, או אינו אלא בתוך הכרך, תלמוד לומר כצאתי את העיר וגו', ומה תפלה קלה לא התפלל בתוך הכרך, לפי שהיתה מלאה גילולים, דבר חמור כזה לא כל שכן (מכילתא פסחא פ"א):

החדש הזה. הראהו לבנה בחדושה (שמו"ר טו, כח), ואמר לו, כשהירח מתחדש יהיה לך ר"ח. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, על חדש ניסן אמר לו, זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון שלישי (מכילתא שם):

הזה. נתקשה משה על מולד הלבנה, באיזו שעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו כזה ראה וקדש. וכיצד הראהו, והלא לא היה מדבר עמו אלא ביום, שנאמר וַיְהִי בְּיֹום דִּבֶּר ה' (לעיל ז, כח), בְּיֹום צַוֹּתֹו (ויקרא ז, לח), מִן הַיֹום אֲשֶׁר צִוָּה ה' וָהָלְאָה (במדבר טו, כג), אלא סמוך לשקיעת החמה נאמרה לו פרשה זו, והראהו עם חשכה:

דברו אל כל עדת. וכי אהרן מדבר, והלא כבר נאמר אתה תדבר, אלא חולקין כבוד זה לזה, ואומרים זה לזה למדני, והדבור יוצא מבין שניהם כאלו שניהם מדברים (מכילתא פסחא פ"ג):

אל כל עדת ישראל וגו' בעשור לחדש. דברו היום בראש חודש, שיקחוהו בעשור לחודש (שם):

הזה. פסח מצרים מקחו מבעשור, ולא פסח דורות (פסחים צו.):

שה לבית אבות. למשפחה אחת, הרי שהיו מרובין יכול שה אחד לכולן, תלמוד לומר שה לבית (מכילתא פ"ג):

ואם ימעט הבית מהיות משה. ואם יהיו מועטין מהיות משה אחד, שאין יכולין לאכלו ויבא לידי נותר, ולקח הוא ושכנו וגו', זהו משמעו לפי פשוטו. ועוד יש בו מדרש, ללמד שאחר שנמנו עליו יכולין להתמעט ולמשוך ידיהם הימנו, ולהמנות על שה אחר, אך אם באו למשוך ידיהם ולהתמעט מהיות משה, יתמעטו בעוד השה קיים, בהיותו בחיים ולא משנשחט (פסחים פט.):

במכסת. חשבון, וכן מִכְסַת הָעֶרְכְּך (ויקרא כז, כג):

לפי אכלו. הראוי לאכילה, פרט לחולה וזקן שאינו יכול לאכול כזית (מכילתא פ"ג):

תכסו. תִּתְמְנוּן:

תמים. בלא מום:

בן שנה. כל שנתו קרוי בן שנה, כלומר שנולד בשנה זו:

מן הכבשים ומן העזים. או מזה או מזה, שאף עז קרויה שה, שנאמר וְשֵׂה עִזִּים (דברים יד, ד):

והיה לכם למשמרת. זה לשון בקור, שטעון בקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטה. ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים מה שלא צוה כן בפסח דורות, היה ר' מתיא בן חרש אומר, הרי הוא אומר וָאֶעֱבֹר עָלַיִך וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים (יחזקאל טז, ח), הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו, ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה (שם ז), ונתן להם שתי מצות, דם פסח ודם מילה שמלו באותו הלילה, שנאמר מִתְבֹּוסֶסֶת בְּדָמָיִך (שם ו), בשני דמים, ואומר גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵך שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבֹּור אֵין מַיִם בֹּו (זכריה ט, יא), ושהיו שטופים באלילים, אמר להם מִשְכוּ וּקְחוּ לָכֶם, משכו ידיכם מאלילים וקחו לכם צאן של מצוה:

ושחטו אתו וגו'. וכי כולן שוחטין, אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו (מכילתא פ"ה קידושין מא:):

קהל עדת ישראל. קהל ועדה וישראל, מכאן אמרו פסחי צבור נשחטין בשלשה כתות זו אחר זו, נכנסת כת ראשונה ננעלו דלתות העזרה וכו', כדאיתא בפסחים (סד.):

בין הערבים. משש שעות ולמעלה קרוי בין הערבים, שהשמש נוטה לבית מבואו לערוב, ולשון בין הערבים נראה בעיני, אותן שעות שבין עריבת היום לעריבת הלילה, עריבת היום בתחלת שבע שעות מכי ינטו צללי ערב, ועריבת הלילה בתחלת הלילה. ערב לשון נשף וחשך, כמו עָרְבָה כָּל שִׂמְחָה (ישעי' כד, יא):

ולקחו מן הדם. זו קבלת הדם, יכול ביד, תלמוד לומר אשר בסף:

המזוזות. הם הזקופות, אחת מכאן לפתח ואחת מכאן:

המשקוף. הוא העליון, שהדלת שוקף עליו כשסוגרין אותו, לינט"ל בלע"ז ולשון שקיפה, חבטה, כמו קֹול עָלֶה נִדָּף (ויקרא כו, לו), טַרְפָא דְּשָׁקִיף. חַבּוּרָה, מַשְׁקוֹפֵי:

על הבתים אשר יאכלו אותו בהם. ולא על משקוף ומזוזות שבבית התבן ובבית הַבָּקָר, שאין דרין בתוכו:

את הבשר. ולא גידים ועצמות (מכילתא פ"ו):

על מררים. כל עשב מר נקרא מרור, וציום לאכול מרור זכר לוימררו את חייהם:

אל תאכלו ממנו נא. שאינו צלוי כל צרכו קוראו נא בלשון ערבי:

ובשל מבושל. כל זה באזהרת לא תאכלו (פסחים מא:):

במים. מנין לשאר משקין, תלמוד לומר ובשל מבושל מכל מקום (פסחים מא.):

כי אם צלי אש. למעלה גזר עליו במצות עשה, וכאן הוסיף עליו לא תעשה, אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש:

ראשו על כרעיו. צולהו כולו כאחד עם ראשו ועם כרעיו ועם קרבו, ובני מעיו נותן לתוכו אחר הדחתן (שם עד.). ולשון על כרעיו ועל קרבו, כלשון עַל צִבְאֹתָם (שמות ו, כו), כמו בצבאותם כמות שהן, אף זה כמות שהוא, כל בשרו משלם:

והנותר ממנו עד בקר. מה תלמוד לומר עד בקר פעם שניה, ליתן בקר על בקר, שהבקר משמעו משעת הנץ החמה, ובא הכתוב להקדים שאסור באכילה מעלות השחר, זהו לפי משמעו. ועוד מדרש אחר, למד שאינו נשרף ביו"ט אלא ממחרת, וכך תדרשנו, והנותר ממנו בבקר ראשון, עד בקר שני תעמוד ותשרפנו:

מתניכם חגורים. מזומנים לדרך:

בחפזון. לשון בהלה ומהירות, כמו וַיְהִי דָוִד נֶחְפָּז לָלֶכֶת (שמואל־א כג, כו), אֲשֶׁר הִשְׁלִיכוּ אֲרָם בְּחָפְזָם (מלכים־ב ז, טו):

פסח הוא לה'. הקרבן הוא קרוי פסח, על שם הדלוג והפסיחה שהקב"ה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים, וקופץ ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט, ואתם עשו כל עבודותיו לשם שמים (דבר אחר)דרך דילוג וקפיצה, זכר לשמו שקרוי פסח, וגם פסק"א לשון פסיעה:

ועברתי. כמלך העובר ממקום למקום (מכילתא פ"ז), ובהעברה אחת וברגע אחד כולן לוקין:

כל בכור בארץ מצרים. אף בכורות אחרים והם במצרים, ומנין אף בכורי מצרים שבמקומות אחרים, תלמוד לומר לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכֹורֵיהֶם (תהלים קלו, י):

מאדם ועד בהמה. מי שהתחיל בעבירה תחלה ממנו מתחלת הפורענות:

ובכל אלהי מצרים. של עץ נרקבת, ושל מתכת נמסת ונתכת לארץ:

אעשה שפטים אני ה'. אני בעצמי, ולא על ידי שליח:

והיה הדם לכם לאות. לכם לאות ולא לאחרים לאות, מכאן שלא נתנו הדם אלא מבפנים:

וראיתי את הדם. הכל גלוי לפניו, אלא אמר הקב"ה נותן אני את עיני לראות שאתם עסוקים במצותי, ופוסח אני עליכם:

ופסחתי. וחמלתי, ודומה לו פסוח וְהִמְלִיט (ישעיה לא, ה). ואני אומר, כל פסיחה לשון דלוג וקפיצה, ופסחתי, מדלג היה מבתי ישראל לבתי מצרים, שהיו שרוים זה בתוך זה, וכן פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים (מלכים־א יח, כא), וכן כל הפסחים הולכים כקופצים, וכן פסוח והמליט, מדלגו וממלטו מבין המומתים:

ולא יהיה בכם נגף. אבל הווה הוא במצרים. הרי שהיה מצרי בביתו של ישראל יכול ימלט, תלמוד לומר ולא יהיה בכם נגף, אבל הווה במצרי שבבתיכם. הרי שהיה ישראל בביתו של מצרי שומע אני ילקה כמותו, תלמוד לומר ולא יהיה בכם נגף (מכילתא פ"ז):

לזכרון. לדורות:

וחגתם אותו. יום שהוא לך לזכרון אתה חוגגו (שם), ועדיין לא שמענו אי זהו יום הזכרון, תלמוד לומר זָכֹור אֶת הַיֹּום הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם, למדנו שיום היציאה הוא יום של זכרון, ואיזה יום יצאו, תלמוד לומר מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ (במדבר לג, ג), הוי אומר יום ט"ו בניסן הוא של יו"ט, שהרי ליל ט"ו אכלו את הפסח ולבקר יצאו (מכילתא שם):

לדרתיכם וגו'. שומע אני מעוט דורות שנים, תלמוד לומר חקת עולם תחגהו (מכילתא פ"ז):

שבעת ימים. שטיי"נא של ימים:

שבעת ימים מצות תאכלו. ובמקום אחר הוא אומר שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּות (דברים טז, ח), למד על שביעי של פסח שאינו חובה לאכול מצה, ובלבד שלא יאכל חמץ, מנין אף ששה רשות, תלמוד לומר ששת ימים. זו מדה בתורה, דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא, מה שביעי רשות אף ששה רשות, יכול אף לילה הראשון רשות, תלמוד לומר בערב תאכלו מצות, הכתוב קבעו חובה (פסחים קכ.):

אך ביום הראשון תשביתו שאור. מערב יום טוב, וקרוי ראשון לפי שהוא לפני השבעה, ומצינו מוקדם קרוי ראשון, כמו הֲרִאישֹׁון אָדָם תִּוָּלֵד (איוב טו, ז), הלפני אדם נולדת, או אינו אלא ראשון של שבעה, תלמוד לומר לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ, לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים:

הנפש ההוא. כשהיא בנפשה ובדעתה, פרט לאנוס (מכילתא פ"ח):

מישראל. שומע אני תכרת מישראל ותלך לה לעם אחר, תלמוד לומר במקום אחר, מלפני, בכל מקום שהוא רשותי:

מקרא קדש. מקרא שם דבר, קרא אותו קדש, לאכילה, ושתייה, וכסות (מכילתא פ"ט):

לא יעשה בהם. אפי' על ידי אחרים:

הוא לבדו. (יכול אף לעובד גלולים, תלמוד לומר הוא לבדו יעשה לכם, לכם ולא לעובד גלולים) הוא ולא מכשיריו שאפשר לעשותן מערב יום טוב:

לכל נפש. אפילו לבהמה, יכול אף לנכרים, תלמוד לומר לכם (נ"א אך) (ביצה כח:):

ושמרתם את המצות. שלא יבאו לידי חמוץ, מכאן אמרו, תָּפַח, תִּלְטוֹשׁ בצונן. רבי יאשיה אומר, אל תהי קורא את הַמַּצּוֹת, אלא את הַמִּצְווֹת, כדרך שאין מחמיצין את המצות כך אין מחמיצין את המצוות, אלא אם באה לידך עשה אותה מיד:

ושמרתם את היום הזה. ממלאכה:

לדרתיכם חקת עולם. לפי שלא נאמר דורות וחקת עולם על המלאכה אלא על החגיגה, לכך חזר ושנאו כאן, שלא תאמר, אזהרת כל מלאכה לא יעשה, לא לדורות נאמרה אלא לאותו הדור:

עד יום האחד ועשרים. למה נאמר, והלא כבר נאמר שבעת ימים, לפי שנאמר ימים, לילות מנין, תלמוד לומר עד יום האחד וגו':

לא ימצא בבתיכם. מנין לגבולין, תלמוד לומר בכל גבולך. מה תלמוד לומר בבתיכם, מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של נכרי שהוא אצל ישראל ולא קבל עליו אחריות:

כי כל אוכל מחמצת. לענוש כרת על השאור, והלא כבר ענש על החמץ, אלא שלא תאמר, חמץ שראוי לאכילה ענש עליו, שאור שאינו ראוי לאכילה לא יענש עליו, ואם ענש על השאור ולא ענש על החמץ, הייתי אומר, שאור שהוא מחמץ אחרים ענש עליו, חמץ שאינו מחמץ אחרים לא יענש עליו, לכך נאמרו שניהם (מכילתא פ"י):

בגר ובאזרח הארץ. לפי שהנס נעשה לישראל, הוצרך לרבות את הגרים:

מחמצת לא תאכלו. אזהרה על אכילת שאור:

כל מחמצת. להביא את תערובתו:

בכל מושבתיכם תאכלו מצות. זה בא ללמד שתהא ראויה ליאכל בכל מושבתיכם, פרט למעשר שני וחלות תודה (מכילתא פ"י ע"ש) (שאינה ראויה להאכל בכל מושבות אלא בירושלים):

משכו. מי שיש לו צאן ימשוך משלו:

וקחו. מי שאין לו יקח מן השוק:

למשפחותיכם. שה לבית אבות:

אזוב. מין ירק שיש לו גבעולין:

אגדת אזוב. ג' קלחין קרויין אגודה:

אשר בסף. בכלי, כמו ספות כסף:

מן הדם אשר בסף. למה חזר ושנאו, שלא תאמר טבילה אחת לשלש המתנות, לכך נאמר עוד אשר בסף, שתהא כל נתינה ונתינה מן הדם אשר בסף, על כל הגעה טבילה:

ואתם לא תצאו וגו'. מגיד, שמאחר שנתנה רשות למשחית לחבל, אינו מבחין בין צדיק לרשע, ולילה רשות למחבלים היא, שנאמר בֹּו תִרְמֹשׂ כָּל חַיתֹו יָעַר (תהלים קד, כ):

ופסח. וחמל וי"ל ודלג:

ולא יתן המשחית. ולא יתן לו יכולת לבא, כמו וְלֹא נְתָנֹו אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי (בראשית לא, ז):

והיה כי תבאו. תלה הכתוב מצוה זו בביאתם לארץ, ולא נתחייבו במדבר אלא פסח אחד שעשו בשנה השנית על פי הדבור:

כאשר דבר. והיכן דבר, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ וגו' (שמות ו, ח):

ויקד העם. על בשורת הגאולה, וביאת הארץ, ובשורת הבנים שיהיו להם:

וילכו ויעשו בני ישראל. וכי כבר עשו, והלא מראש חודש נאמר להם, אלא מכיון שקבלו עליהם, מעלה עליהם הכתוב כאלו עשו (מכילתא פי"ב):

וילכו ויעשו. אף ההליכה מנה הכתוב, ליתן שכר להליכה ושכר לעשייה:

כאשר צוה ה' את משה ואהרן. להגיד שבחן של ישראל שלא הפילו דבר מכל מצות משה ואהרן, ומהו כן עשו, אף משה ואהרן כן עשו:

וה'. כל מקום שנאמר וה', הוא ובית דינו, שהוי"ו לשון תוספת הוא, כמו פלוני ופלוני:

הכה כל בכור. אף של אומה אחרת והוא במצרים:

מבכור פרעה. אף פרעה בכור היה ונשתייר מן הבכורים, ועליו הוא אומר בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ (שמות ט, טז):

עד בכור השבי. שהיו שמחין לאידם של ישראל, ועוד שלא יאמרו יראתנו הביאה הפורענות זו. ובכור השפחה בכלל היה, שהרי מנה מן החשוב שבכלן עד הפחות, ובכור השפחה חשוב מבכור השבי:

ויקם פרעה. ממטתו:

לילה. ולא כדרך המלכים בשלש שעות ביום:

הוא. תחלה, ואחר כך עבדיו, מלמד שהיה הוא מחזר על בתי עבדיו ומעמידן:

כי אין בית אשר אין שם מת. יש שם בכור, מת, אין שם בכור, גדול שבבית קרוי בכור, שנאמר אַף אָנִי בְּכֹור אֶתְּנֵהוּ (תהלים פט, כח). דבר אחר, מצריות מזנות תחת בעליהן ויולדות מרווקים פנויים, והיו להם בכורות הרבה, פעמים הם חמשה לאשה אחת, כל אחד בכור לאביו:

ויקרא למשה ולאהרן לילה. מגיד שהיה מחזר על פתחי העיר וצועק, היכן משה שרוי, היכן אהרן שרוי:

גם אתם. הגברים:

גם בני ישראל. הטף:

ולכו עבדו וגו' כדברכם. הכל כמו שאמרתם, ולא כמו שאמרתי אני, בטל לא אשלח, בטל מי ומי ההולכים, בטל רק צאנכם ובקרכם יצג:

גם צאנכם גם בקרכם קחו. מהו כאשר דברתם, גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵינוּ זְבָחִים וְעֹלֹות (שמות י, כה):

וברכתם גם אותי. התפללו עלי שלא אמות, שאני בכור (מכילתא פי"ג):

כלנו מתים. אמרו, לא כגזרת משה הוא, שהרי אמר ומת כל בכור, וכאן אף הפשוטים מתים, ה' או י' בבית אחד (שם):

טרם יחמץ. המצריים לא הניחום לשהות כדי חימוץ:

משארתם. שירי מצה ומרור (שם):

על שכמם. אע"פ שבהמות הרבה הוליכו עמהם, מחבבים היו את המצות (שם):

כדבר משה. שאמר להם במצרים, וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ (שמות יא, ב):

ושמלת. אף הן היו חשובות להם מן הכסף ומן הזהב, והמאוחר בפסוק חשוב (מכילתא שם):

וישאלום. אף מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם, אתה אומר אחד טול שנים ולך:

וינצלו. ורוקינו:

מרעמסס סכתה. ק"ך מיל היו, ובאו שם לפי שעה, שנאמר וָאֶשָׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים (שמות יט, ד):

הגברים: מבן עשרים שנה ומעלה:

ערב רב. תערובות אומות של גרים:

עגות מצות. חררה של מצה. בצק שלא החמיץ קרוי מצה:

וגם צדה לא עשו להם. לדרך. מגיד שבחן של ישראל, שלא אמרו האיך נצא למדבר בלא צדה, אלא האמינו והלכו (מכילתא פי"ד), הוא שמפורש בקבלה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה (ירמיה ב, ב), ומה שכר מפורש אחריו קֹדֶש יִשְׂרָאֵל לַה' וגו':

אשר ישבו במצרים. אחר שאר הישיבות שישבו גרים בארץ לא להם:

שלשים שנה וארבע מאות שנה. בין הכל, משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה, משהיה לו זרע לאברהם נתקיים כי גר יהיה זרעך, ושלשים שנה היו משנגזרה גזירת בין הבתרים עד שנולד יצחק. ואי אפשר לומר בארץ מצרים לבדה, שהרי קהת מן הבאים עם יעקב היה, צא וחשוב כל שנותיו וכל שנות עמרם בנו ושמנים של משה, לא תמצאם כל כך, ועל כרחך הרבה שנים היו לקהת עד שלא ירד למצרים, והרבה משנות עמרם נבלעים בשנות קהת, והרבה משמונים של משה נבלעים בשנות עמרם, הרי שלא תמצא ארבע מאות לביאת מצרים, והוזקקת לומר על כרחך שאף שאר הישיבות נקראו גרות, אפילו בחברון, כענין שנאמר אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק (בראשית לה, כז), ואומר אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָרוּ בָהּ (שמות ו, ד), לפיכך אתה צריך לומר כי גר יהיה זרעך, משהיה לו זרע, וכשתמנה ארבע מאות שנה משנולד יצחק, תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן ר"י שנה, וזה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך:

ויהי מקץ שלשים שנה וגו' ויהי בעצם היום הזה. מגיד, שכיון שהגיע הקץ, לא עכבן המקום כהרף עין, בט"ו בניסן באו מלאכי השרת אצל אברהם לבשרו, בט"ו בניסן נולד יצחק, ובט"ו בניסן נגזרה גזירת בין הבתרים (מכילתא פי"ד):

ליל שמרים. שהיה הקב"ה שומר ומצפה לו לקיים הבטחתו להוציאם מארץ מצרים:

הוא הלילה הזה לה'. הוא הלילה שאמר לאברהם בלילה הזה אני גואל את בניך:

שמרים לכל בני ישראל לדרתם. מְשֻׁמָּר ובא מן המזיקין, כענין שנאמר וְלֹא יִתֵּן הַמַשְׁחִית וגו':

זאת חקת הפסח. בי"ד בניסן נאמרה להם פרשה זו:

כל בן נכר. שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים (פסחים צו.), ואחד נכרי ואחד ישראל מומר במשמע (מכילתא פט"ו):

ומלתה אותו אז יאכל בו. רבו, מגיד שמילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח (יבמות ע:), דברי רבי יהושע. רבי אליעזר אומר, אין מילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח, א"כ מה תלמוד לומר אז יאכל בו, העבד:

תושב. זה גר תושב:

ושכיר. זה הנכרי, ומה תלמוד לומר, והלא ערלים הם ונאמר וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בֹּו, אלא כגון ערבי מהול וגבעוני מהול והוא תושב או שכיר:

בבית אחד יאכל. בחבורה אחת, שלא יעשו הנמנין עליו שתי חבורות ויחלקוהו, אתה אומר בחבורה אחת או אינו אלא בבית אחד כמשמעו, וללמד שאם התחילו והיו אוכלים בחצר וירדו גשמים שלא יכנסו לבית, תלמוד לומר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, מכאן שהאוכל, אוכל בשני מקומות (מכילתא פט"ו):

לא תוציא מן הבית. מן החבורה:

ועצם לא תשברו בו. הראוי לאכילה, כגון שיש עליו כזית בשר יש בו משום שבירת עצם, אין עליו כזית בשר או מוח, אין בו משום שבירת עצם:

כל עדת ישראל יעשו אותו. למה נאמר, לפי שהוא אומר בפסח מצרים שה לבית אבות, שנמנו עליו למשפחות, יכול אף פסח דורות כן, תלמוד לומר כל עדת ישראל יעשו אותו:

ועשה פסח. יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר והיה כאזרח הארץ, מה אזרח בארבעה עשר אף גר בארבעה עשר:

וכל ערל לא יאכל בו. להביא את שמתו אחיו מחמת מילה, שאינו מומר לערלות ואינו נלמד מבן נכר לא יאכל בו:

תורה אחת וגו'. להשוות גר לאזרח אף לשאר מצות שבתורה (מכילתא שם):

פטר כל רחם. שפתח את הרחם תחלה, כמו פֹּוטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדֹון (משלי יז, יד). וכן יַפְטִירוּ בְשָׂפָה (תהלים כב, ח), יפתחו שפתים:

לי הוא. לעצמי קניתים, ע"י שהכיתי בכורי מצרים:

זכור את היום הזה. למד, שמזכירין יציאת מצרים בכל יום:

בחדש האביב. וכי לא היינו יודעין באיזה חדש יצאו, אלא כך אמר להם, ראו חסד שגמלכם, שהוציא אתכם בחדש שהוא כָּשֵׁר לצאת, לא חמה, ולא צנה, ולא גשמים, וכן הוא אומר מֹוצִיא אֲסִירִים בַּכֹּושָׁרֹות (תהלים סח, ז), חֹדֶשׁ שהוא כשר לצאת:

אל ארץ הכנעני וגו'. אע"פ שלא מנה אלא חמשה עממין, כל שבעה גוים במשמע (תנחומא בא יב), שכולן בכלל כנעני הם, ואחת ממשפחת כנען היתה שלא נקרא לה שם, אלא כנעני:

נשבע לאבתיך וגו'. באברהם הוא אומר, בַּיֹּום הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם וגו' (בראשית טו, יח), וביצחק הוא אומר גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וגו' (שם כו, ג), וביעקב הוא אומר הָאַרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ וגו' (שם כח, יג):

זבת חלב ודבש. חלב זב מן העזים, והדבש זב מן התמרים ומן התאנים (רש"י מגילה ו.):

את העבודה הזאת. של פסח (פסחים צו.), והלא כבר נאמר למעלה והיה כי תבאו אל הארץ וגו', ולמה חזר ושנאה, בשביל דבר שנתחדש בה, בפרשה ראשונה נאמר וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם (שמות יב, כו), בבן רשע הכתוב מדבר שהוציא את עצמו מן הכלל, וכאן והגדת לבנך בבן שאינו יודע לשאול, והכתוב מלמדך שתפתח לו אתה בדברי אגדה המושכין את הלב:

בעבור זה. בעבור שאקיים מצותיו, כגון פסח מצה ומרור הללו:

עשה ה' לי. רמז תשובה לבן רשע לומר, עשה ה' לי ולא לך, שאלו היית שם לא היית כדאי ליגאל (מכילתא פי"ז):

והיה לך לאות. יציאת מצרים תהיה לך לאות:

על ידך ולזכרון בין עיניך. רוצה לומר, שתכתוב פרשיות הללו ותקשרם בראש ובזרוע:

על ידך. יד שמאל, לפיכך ידכה מלא בפרשה שנייה (פסוק טז), לדרוש בה יד שהיא כהה (מכילתא שם — מנחות לז.):

מימים ימימה. משנה לשנה (שם לו:):

והיה כי יבאך. יש מרבותינו שלמדו מכאן, שלא קדשו בכורות הנולדים במדבר, והאומר קדשו מפרש ביאה זו, אם תקיימוהו במדבר, תזכו ליכנס לארץ ותקיימוהו שם (מכילתא שם):

נשבע לך. והיכן נשבע לך, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי וגו' (שמות ו, ח):

ונתנה לך. תהא בעיניך כאילו נתנה לך בו ביום, ואל תהי בעיניך כירושת אבות (מכילתא פי"ח):

והעברת. אין והעברת אלא לשון הפרשה, וכן הוא אומר וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתֹו לְבִתֹּו (במדבר כז, ח):

שגר בהמה. נֵפֶל, ששגרתו אמו ושלחתו בלא עתו, ולמדך הכתוב שהוא קדוש בבכורה לפטור את הבא אחריו, ואף שאינו נפל קרוי שגר, כמו שְׁגַר אֲלָפֶיךָ, אבל זה לא בא אלא ללמד על הנפל, שהרי כבר כתב כל פטר רחם, ואם תאמר אף בכור בהמה טמאה במשמע, בא ופירש במקום אחר בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ. לשון אחר יש לפרש והעברת כל פטר רחם, בבכור אדם הכתוב מדבר:

פטר חמור. ולא פטר שאר בהמה טמאה, גזרת הכתוב היא, לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים, ועוד שסייעו את ישראל ביציאתן ממצרים, (שאין לך אחד מישראל שלא נטל הרבה חמורים) טעונים מכספם ומזהבם של מצרים:

תפדה בשה. נותן שה לכהן, ופטר חמור מותר בהנאה והשה חולין ביד כהן:

וערפתו. עורפו בקופיץ מאחוריו והורגו, הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יפסיד ממונו (מכילתא פי"ח):

וכל בכור אדם בבניך תפדה. חמש סלעים פדיונו, קצוב במקום אחר:

כי ישאלך בנך מחר. יש מחר שהיא עכשיו ויש מחר שהוא לאחר זמן, כגון זה, וכגון מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ (יהושע כב, כז), דבני גד ובני ראובן:

מה זאת. זה תינוק טפש שאינו יודע להעמיק שאלתו, וסותם ושואל מה זאת, ובמקום אחר הוא אומר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וגו' (דברים ו, כ), הרי זאת שאלת בן חכם. דברה תורה כנגד ארבעה בנים, תם, רשע, ושאינו יודע לשאול, והשואל דרך חכמה:

ולטוטפות בין עיניך. תפילין, ועל שם שהם ארבעה בתים קרוין טטפת, טט בְּכַתְּפֵי שתים, פת באפריקי שתים (סנהדרין ד:). ומנחם חברו עם וְהַטֵּף אֶל דָּרֹום (יחזקאל כא, ב), אַל תַּטִיפוּ (מיכה ב, ו), לשון דבור, כמו ולזכרון בין עיניך האמורה בפרשה ראשונה, שהרואה אותם קשורים בין העינים, יזכור הנס וידבר בו: