Peraşa Vayigaşפרשת ויגש

ויגש אליו. דבר באזני אדני. יכנסו דברי באזניך (ב"ר צג, ו):

ואל יחר אפך. מכאן אתה למד שדבר אליו קשות:

כי כמוך כפרעה. חשוב אתה בעיני כמלך, זהו פשוטו. ומדרשו (ב"ר שם) סופך ללקות עליו בצרעת, כמו שלקה פרעה על ידי זקנתי שרה, על לילה אחת שעכבה. דבר אחר, מה פרעה גוזר ואינו מקיים, מבטיח ואינו עושה, אף אתה כן, וכי זו היא שימת עין, שאמרת לשום עינך עליו. דבר אחר כי כמוך כפרעה, אם תקניטני, אהרוג אותך ואת אדוניך (ב"ר שם):

אדני שאל את עבדיו. מתחלה בעלילה באת עלינו, למה היה לך לשאול כל אלה, בתך היינו מבקשים, או אחותנו אתה מבקש, ואף על פי כן ונאמר אל אדוני, לא כחדנו ממך דבר (ב"ר שם ח):

ואחיו מת. מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו, אמר, אם אומר לו שהוא קיים, יאמר הביאהו אצלי:

לבדו לאמו. מאותו האם אין לו עוד אח:

ועזב את אביו ומת. אם יעזוב את אביו, דואגים אנו שמא ימות בדרך, שהרי אמו בדרך מתה:

וקרהו אסון. שהשטן מקטרג בשעת הסכנה (שם צא, ט):

והורדתם את שיבתי וגו'. עכשיו כשהוא אצלי, אני מתנחם בו על אמו ועל אחיו, ואם ימות זה, דומה עלי ששלתן מתו ביום אחד:

והיה כראותו כי אין הנער ומת. אביו מצרתו:

כי עבדך ערב את הנער. ואם תאמר למה אני נכנס לתגר יותר משאר אחי, הם כולם מבחוץ, ואני נתקשרתי בקשר חזק להיות מנודה בב' עולמות:

ישב נא עבדך וגו'. לכל דבר אני מעולה ממנו, לגבורה ולמלחמה ולשמש:

ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים. לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהודעו להם:

וישמע בית פרעה. ביתו של פרעה, כלומר עבדיו ובני ביתו, ואין זה לשון בית ממש, אלא כמו בית ישראל, בית יהודה, מישנ"דה בלע"ז:

נבהלו מפניו. מפני הבושה:

גשו נא אלי. ראה אותם נסוגים לאחור, אמר, עכשיו אחי נכלמים, קרא להם בלשון רכה ותחנונים והראה להם שהוא מהול (ב"ר צג, ח):

למחיה. להיות לכם למחיה:

כי זה שנתיים הרעב. עברו משני הרעב:

לאב. לחבר ולפטרון (צום בעשיטצער פאטראן):

ועלו אל אבי. ארץ ישראל גבוה מכל הארצות:

פן תורש. דלמא תתמסכן, לשון מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר:

והנה עיניכם רואות. בכבודי, ושאני אחיכם, שאני מהול ככם. ועוד, כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש (בב"ר שם י):

ועיני אחי בנימין. השוה את כולם יחד, לומר, שכשם שאין לי שנאה על בנימין אחי, שהרי לא היה במכירתי, כך אין בלבי שנאה עליכם:

ויפל על צוארי בנימין אחיו ויבך. על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן להחרב (מגילה טז:):

ובנימין בכה על צואריו. על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו להחרב, (ולענ"ד דיוקו של רש"י דביוסף כתיב ויפול ויבך, תרתי משמע, אשני מקדשות ולכך עשה ב' פעולות על זה הרמז, מה שאין כן בנימין, דלא כתיב רק ובנימין בכה, פעולה אחת, שלא רמז רק על חורבן אחד, ועיין בביאור תרגום יונתן ששם הוא בדרך דרש):

ואחרי כן.דברו אחיו אתו. מאחר שראוהו בוכה ולבו שלם עמהם:שמתחלה היו בושים ממנו:

והקול נשמע בית פרעה. כמו בבית פרעה, וזהו לשון בית ממש:

טענו את בעירכם. תבואה:

את טוב ארץ מצרים. ארץ גושן, ניבא ואינו יודע מה ניבא, סופה לעשותה כמצולה שאין בה דגים:

חלב הארץ. כל חלב לשון מיטב הוא:

ואתה צויתה. מפי לומר להם:

זאת עשו. כך אמר להם שברשותי היא:

שלח כזאת. כחשבון הזה, ומהו החשבון, עשרה חמורים וגו'. (רצונו שמלת כזאת המיותרת, ובכ"ף הדמיון, מורה על כי מעולם לא שלח לו עשרה חמורים וי' אתונות, רק הכי קאמר קרא, ולאביו שלח בעגלות כזאת וגו' כלומר כחשבון הזה שהוא משא י' חמורים וי' אתונות. והשתא אתי שפיר, דלא מצינו נכתב אלא וירא את העגלות, ולא שום חמורים ואתונות וק"ל. בשם הגאון מהרש"ל):

מטוב מצרים. מצינו בגמרא ששלח לו יין ישן, שדעת זקנים נוחה הימנו. ומדרש אגדה, גריסין של פול:

בר ולחם. כתרגומו:

ומזון. ליפתן (כך גירסת רא"ם):

אל תרגזו בדרך. אל תתעסקו בדבר הלכה, שלא תרגז עליכם הדרך. דבר אחר אל תפסיעו פסיעה גסה, והכנסו בחמה לעיר. לפי פשוטו של מקרא יש לומר, לפי שהיו נכלמים, היה דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו, להתוכח זה עם זה ולומר, על ידך נמכר, אתה ספרת לשון הרע עליו, וגרמת לנו לשנאתו:

וכי הוא מושל. ואשר הוא מושל:

ויפג לבו. נחלף לבו והלך מלהאמין, לא היה לבו פונה אל הדברים, לשון מפיגין טעמן בלשון משנה, וכמו מֵאֵין הֲפֻגוֹת (איכה ג, מט), וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר (ירמיה מח, יא), מתרגמינן וריחיה לא פג:

את כל דברי יוסף. סימן מסר להם, במה היה עוסק כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה, זהו שנאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף, ולא נאמר אשר שלח פרעה:

ותחי רוח יעקב. שרתה עליו שכינה שפירשה ממנו:

רב עוד. רב לי עוד שמחה וחדוה, הואיל ועוד יוסף בני חי:

בארה שבע. כמו לבאר שבע ה"א בסוף תיבה, במקום למ"ד בתחלתה:

לאלהי אביו יצחק. חייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד זקנו לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם:

יעקב יעקב. לשון חבה:

אל תירא מרדה מצרימה. לפי שהיה מצר על שנזקק לצאת לחוצה לארץ:

ואנכי אעלך. הבטיחו להיות נקבר בארץ:

אשר רכשו בארץ כנען. אבל מה שרכש בפדן ארם נתן הכל לעשו, בשביל חלקו במערת המכפלה, אמר, נכסי חוצה לארץ אינן כדאי לי, וזהו אֲשֲׁר כָּרִיתִי לִי, העמיד לו צבורין של זהב ושל כסף כמין כרי, ואמר לו טול את אלו:

ובנות בניו. סרח בת אשר ויוכבד בת לוי:

הבאים מצרימה. על שם השעה קורא להם הכתוב באים, ואין לתמוה על אשר לא כתב אשר באו:

בן הכנענית. בן דינה שנבעלה לכנעני. כשהרגו את שכם, לא היתה דינה רוצה לצאת עד שנשבע לה שמעון שישאנה (ב"ר פ, יא):

אלה בני לאה ואת דינה בתו. הזכרים תלה בלאה והנקבות תלה ביעקב, ללמדך, אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה:

שלשים ושלש. ובפרטן אי אתה מוצא אלא ל"ב, אלא זו יוכבד שנולדה בין החומות בכניסתן לעיר, שנאמר אֲשֲׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם, לידתה במצרים ואין הורתה במצרים:

בני רחל אשת יעקב. ובכולן לא נאמר בהן אשת, אלא שהיתה עיקרו של בית.

כל הנפש הבאה ליעקב. שיצאו מארץ כנען לבא למצרים, ואין הבאה זו לשון עבר, אלא לשון הווה, כמו בָּעֶרֶב הִיא בָאָה (אסתר ב, יד), וכמו וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹאן, לפיכך טעמו למטה באל"ף, לפי שכשיצאו לבוא מארץ כנען, לא היו אלא ששים ושש, והשני, כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, הוא לשון עבר, לפיכך טעמו למעלה בבי"ת, לפי שמשבאו שם היו שבעים, שמצאו שם יוסף ושני בניו, ונתוספה להם יוכבד בין החומות. (ועיין בביאור לתרגום יונתן ומשם תמצא לרוות צמאונך ברש"י). ולדברי האומר תאומות נולדו עם השבטים, צריכים אנו לומר שמתו לפני ירידתן למצרים, שהרי לא נמנו כאן. מצאתי בויקרא רבה (ד, ו) עשו שש נפשות היו לו, והכתוב קורא אותן נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ לשון רבים, לפי שהיו עובדין לאלהות הרבה. יעקב שבעים היו לו, והכתוב קורא אותן נפש, לפי שהיו עובדים לאל אחד:

להורות לפניו. כתרגומו, לפנות לו מקום ולהורות היאך יתיישב בה:

לפניו. קודם שיגיע לשם. ומדרש אגדה להורות לפניו, לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה:

ויאסר יוסף מרכבתו. הוא עצמו אסר את הסוסים למרכבה, להזדרז לכבוד אביו:

וירא אליו. יוסף נראה אל אביו:

ויבך על צואריו עוד. לשון הרבות בכיה, וכן כִּי לֹא עַל אִישׁ יָשִׂים עוֹד (איוב לד, כג), לשון רבוי הוא, אינו שם עליו עילות נוספות על חטאיו, אף כאן הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל, אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו, שהיה קורא את שמע:

אמותה הפעם. פשוטו כתרגומו. ומדרשו, סבור הייתי למות שתי מיתות. בעולם הזה ולעולם הבא, שנסתלקה ממני שכינה, והייתי אומר שיתבעני הקב"ה מיתתך, עכשיו שעודך חי, לא אמות אלא פעם אחת:

ואמרה אליו אחי וגו'. ועוד אומר לו והאנשים רועי צאן וגו':

בעבור תשבו בארץ גשן. והיא צריכה לכם, שהיא ארץ מרעה, וכשתאמרו לו שאין אתם בקיאין במלאכה אחרת, ירחיקכם מעליו ויושיבכם שם:

כי תועבת מצרים כל רעה צאן. לפי שהם להם אלהות:

ומקצה אחיו. מן הפחותים שבהם לגבורה, שאין נראים גבורים, שאם יראה אותם גבורים, יעשה אותם אנשי מלחמתו. ואלה הם, ראובן, שמעון, לוי, יששכר, ובנימין, אותן שלא כפל משה שמותם כשברכן, אבל שמות הגבורים כפל. וְזֹאת לִיהוּדָה שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה, וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד, וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי, וּלְדָן אָמַר דָן, וכן לזבולון, וכן לאשר. זהו לשון בראשית רבה (צה, ד) שהיא אגדת ארץ ישראל, אבל בגמרא בבלית שלנו מצינו, שאותן שכפל משה שמותן הם החלשים, ואותן הביא לפני פרעה, ויהודה שהוכפל שמו, לא הוכפל משום חלשות, אלא טעם יש בדבר, כדאיתא בבא קמא (צב.). ובברייתא דספרי שנינו בוזאת הברכה כמו בגמרא שלנו:

אנשי חיל. בקיאין באומנתן לרעות צאן:

על אשר לי. על צאן שלי:

ויברך יעקב. היא שאילת שלום, כדרך כל הנראים לפני המלכים לפרקים שלודי"ר בלע"ז:

שני מגורי. ימי גרותי, כל ימי הייתי גר בארץ:

ולא השיגו. בטובה:

ויברך יעקב. כדרך כל הנפטרים מלפני שרים, מברכים אותם ונוטלים רשות. ומה ברכה ברכו, שיעלה נילוס לרגליו, לפי שאין ארץ מצרים שותה מי גשמים, אלא נילוס עולה ומשקה, ומברכתו של יעקב ואילך, היה פרעה בא אל נילוס, והוא עולה לקראתו ומשקה את הארץ (תנחומא ישן נשא כו):

רעמסס. מארץ גושן היא:

לפי הטף. לפי הצריך לכל בני ביתם:

ולחם אין בכל הארץ. חוזר לענין הראשון, לתחלת שני הרעב:

ותלה. כמו ותלאה, לשון עיפות כתרגומו, ודומה לו כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים (משלי כו, יח):

בשבר אשר הם שוברים. נותנין לו את הכסף:

אפס. כתרגומו שלים:

וינהלם. כמו וינהגם, ודומה לו אֵין מְנַהֵל לָהּ (ישעיה נא, יח), עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי (תהלים כג, ג):

בשנה השנית. שנית לשני הרעב:

כי אם תם הכסף וגו'. כי אשר תם הכסף והמקנה, ובא הכל אל יד אדוני:

בלתי אם גויתנו. כמו אם לא גויתנו (וה"ג רא"ם וכן בדפוס ישן ועיין בג"א מישב גירסא שניה):

ותן זרע. לזרוע האדמה, ואף על פי שאמר יוסף ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר, מכיון שבא יעקב למצרים, באה ברכה לרגליו, והתחילו לזרוע וכלה הרעב, וכן שנינו בתוספתא דסוטה (י, ח):

לא תשם. לא תהא שממה, לא תבור, לשון שדה בור, שאינו חרוש:

ותהי הארץ לפרעה. קנויה לו:

ואת העם העביר. יוסף, מעיר לעיר, לזכרון שאין להם עוד חלק בארץ, והושיב של עיר זו בחברתה. ולא הוצרך הכתוב לכתוב זאת, אלא להודיעך שבחו של יוסף, שנתכוין להסיר חרפה מעל אחיו, שלא יהיו קורין אותם גולים (חולין ס:):

מקצה גבול מצרים וגו'. כן עשה לכל הערים אשר במלכות מצרים, מקצה גבולה ועד קצה גבולה:

הכהנים. הכומרים, כל לשון כהן, משרת לאלהות הוא, חוץ מאותן שהם לשון גדולה, כמו כֹּהֵן מִדְיָן, כֹּהֵן אֹן:

חוק לכהנים. חק, כך וכך לחם ליום:

הא. כמו הנה, כמו וְגַם אֲנִי הֵא דַּרְכֵּךְ בְּרֹאשׁ נָתַתִּי (יחזקאל טז, מג):

לזרע השדה. שבכל שנה:

ולאשר בבתיכם. ולאכול העבדים והשפחות אשר בבתיכם:

טפכם. בנים קטנים:

נמצא חן. לעשות לנו זאת כמו שאמרת:

והיינו עבדים לפרעה. להעלות לו המס הזה בכל שנה, לחק שלא יעבור:

וישב ישראל בארץ מצרים. והיכן בארץ גשן, שהיא מארץ מצרים:

ויאחזו בה. לשון אחוזה: