Vayikra 25ויקרא כה

בהר סיני. מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה (ופרטותיה) ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בת"כ (פרשתא א, א). ונראה לי שכך פירושה, לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה, למדנו שכללותיה ופרטותיה כולן נאמרו מסיני, ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה שמסיני היו כולם כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב:

שבת לה'. לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית:

יהיה לארץ. לשדות ולכרמים:

לא תזמור. שקוצצין זמורותיה, ותרגומו לָא תִכְסָח, ודומה לו קוֹצִים כְּסוּחִים (ישעיה לג, יב), שְׂרֻפָה בָאֵשׁ כְּסוּחָה (תהלים פ, יז):

את ספיח קצירך. אפילו לא זרעתה, והיא צמחה מן הזרע שנפל בה בעת הקציר, הוא קרוי ספיח:

לא תקצור. להיות מחזיק בו כשאר קציר אלא הפקר יהיה לכל:

נזירך. שהנזרת והפרשת בני אדם מהם ולא הפקרתם:

לא תבצר. אותם אינך בוצר, אלא מן המופקר:

והיתה שבת הארץ וגו'. אע"פ שאסרתים עליך לא באכילה ולא בהנאה אסרתים אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית אלא הכל יהיו שוים בה אתה ושכירך ותושבך:

שבת הארץ לכם לאכלה. מן הַשְּׁבוּת אתה אוכל, ואי אתה אוכל מן השמור (ת"כ פרק א, ג):

לך ולעבדך ולאמתך. לפי שנאמר וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ (שמות כג, יא), יכול יהיו אסורים באכילה לעשירים, תלמוד לומר לך ולעבדך ולאמתך, הרי בעלים ועבדים ושפחות אמורים כאן (ת"כ שם ו):

ולשכירך ולתושבך. אף הגוים (שם ז):

ולבהמתך ולחיה. אם חיה אוכלת, בהמה לא כל שכן, שמזונותיה עליך, מה תלמוד לומר ולבהמתך, מקיש בהמה לחיה, כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך מן הבית, כָּלָה לחיה מן השדה כַּלֵּה לבהמתך מן הבית (ת"כ. שם ח. — תענית ו:):

שבתת שנים. שמטות שנים, יכול יעשה שבע שנים רצופות שמטה ויעשה יובל אחריהם, תלמוד לומר שבע שנים שבע פעמים, הוי אומר כל שמטה ושמטה בזמנה (ת"כ פרשתא ב, א):

והיו לך ימי שבע וגו'. מגיד לך שאף על פי שלא עשית שמטות עשה יובל לסוף מ"ט שנה. ופשוטו של מקרא יעלה לך חשבון שנות השמטות למספר מ"ט:

והעברת. לשון וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה (שמות לו, ו), לשון הכרזה (ר"ה לד.):

ביום הכפורים. ממשמע שנאמר ביום הכפורים, איני יודע שהוא בעשור לחדש, אם כן למה נאמר בעשור לחדש, אלא לומר לך, תקיעת עשור לחדש דוחה שבת בכל ארצכם, ואין תקיעת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם, אלא בבית דין בלבד (ת"כ שם ה):

וקדשתם. (ת"כ פרק ב, א) בכניסתה מקדשין אותה בבית דין, ואומרים מקודשת השנה (ר"ה ח:):

וקראתם דרור. לעבדים, בין נרצע, בין שלא כָּלוּ לו שש שנים משנמכר, אמר ר' יהודה, מהו לשון דרור, כמדייר בי דיירא וכו' (ראש השנה ט:), שדר בכל מקום שהוא רוצה ואינו ברשות אחרים:

יובל הוא. שנה זאת מובדלת משאר שנים בנקיבת שם לה לבדה, ומה שמה, יובל שמה, על שם תקיעת שופר:

ושבתם איש אל אחזתו. שהשדות חוזרות לבעליהן:

ואיש אל משפחתו תשבו. לרבות את הנרצע (קידושין טו.):

יובל הוא שנת החמשים שנה. מה תלמוד לומר, לפי שנאמר וקדשתם וגו', כדאיתא בראש השנה (ח:), ובת"כ (פרק ג, א):

את נזריה. את הענבים המשומרים, אבל בוצר אתה מן המופקרים. כשם שנאמר בשביעית, כך נאמר ביובל, נמצאו שתי שנים קדושות סמוכות זו לזו, שנת מ"ט שמטה, ושנת החמשים יובל:

קדש תהיה לכם .תופסת דמיה כהקדש, יכול תצא היא לחולין, תלמוד לומר תהיה, בהוייתה תהא (סוכה מ: — ת"כ פרק ג, ג):

מן השדה תאכלו. על ידי השדה אתה אוכל מן הבית, שאם כָּלָה לחיה מן השדה, אתה צריך לבער מן הבית (שם ד). כשם שנאמר בשביעית, כך נאמר ביובל:

תשובו איש אל אחזתו. והרי כבר נאמר וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ, אלא לרבות, המוכר שדהו ועמד בנו וגאלה, שחוזרת לאביו ביובל:

וכי תמכרו וגו'. לפי פשוטו, כמשמעו. ועוד יש דרשה, מנין כשאתה מוכר מכור לישראל חברך, תלמוד לומר וכי תמכרו ממכר לעמיתך, מכור, ומנין שאם באת לקנות, קנה מישראל חברך, תלמוד לומר או קנה מיד עמיתך:

אל תונו. זו אונאת ממון (שם פרשתא ג, ד — ב"מ נח:):

במספר שנים אחר היובל תקנה. זהו פשוטו, ליישב המקרא על אופניו, על האונאה בא להזהיר, כשתמכור או תקנה קרקע דע כמה שנים יש עד היובל, ולפי השנים ותבואות השדה שהיא ראויה לעשות ימכור המוכר ויקנה הקונה, שהרי סופו להחזירה לו בשנת היובל, ואם יש שנים מועטות וזה מוכרה בדמים יקרים, הרי נתאנה לוקח, ואם יש שנים מרובות ואכל ממנה תבואות הרבה, הרי נתאנה מוכר, לפיכך צריך לקנותה לפי הזמן, וזהו שנאמר, במספר שני תבואות ימכר לך, לפי מנין שני התבואות שתהא עומדת ביד הלוקח תמכור לו. ורבותינו דרשו מכאן (ערכין כט:), שהמוכר שדהו אינו רשאי לגאול פחות משתי שנים, שתעמוד שתי שנים ביד הלוקחו מיום ליום, ואפילו יש שלש תבואות באותן שתי שנים, כגון, שמכרה לו בקמותיה, ושני, אינו יוצא מפשוטו, כלומר, מספר שנים של תבואות, ולא של שדפון, ומיעוט שָׁנִים שְׁנַיִם:

תרבה מקנתו. תמכרנה ביוקר:

תמעיט מקנתו. תמעיט בדמיה:

ולא תונו איש את עמיתו. כאן הזהיר על אונאת דברים (ת"כ פרק ד, א), שלא יקניט איש את חבירו, ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו, לפי דרכו והנאתו של יועץ, ואם תאמר מי יודע אם נתכוונתי לרעה, לכך נאמר ויראת מאלהיך, היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו ויראת מאלהיך (ב"מ נח:):

וישבתם על הארץ לבטח. שֶׁבְּעָוֹן שמטה ישראל גולים, שנאמר אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ, וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ (ויקרא כו, לד — שבת לג.), ושבעים שנה של גלות בבל כנגד שבעים שמטות שבטלו היו:

ונתנה הארץ וגו' וישבתם לבטח עליה. שלא תדאגו משנת בצורת:

ואכלתם לשבע. אף בתוך המעים תהא בו ברכה:

ולא נאסף. אל הבית:

את תבואתנו. כגון יין ופירות האילן, וספיחין הבאים מאליהם (פסחים נא:):

לשלש השנים. למקצת הששית מניסן ועד ראש השנה, ולשביעית, ולשמינית, שיזרעו בשמינית במרחשון ויקצרו בניסן:

עד השנה התשיעת. עד חג הסכות של תשיעית שהיא עת בוא תבואתה של שמינית לתוך הבית, שכל ימות הקיץ היו בשדה בגרנות, ובתשרי הוא עת האסיף לבית. ופעמים שהיתה צריכה לעשות לארבע שנים, בששית שלפני השמטה השביעית, שהן בטלין מעבודת קרקע שתי שנים רצופות השביעית והיובל, ומקרא זה נאמר בשאר השמטות כולן:

והארץ לא תמכר. ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל, שלא יהא הלוקח כובשה (ת"כ שם ח):

לצמתת. לפסיקה, למכירה פסוקה עולמית:

כי לי הארץ. (ת"כ) אל תרע עינך בה (שם), שאינה שלך:

ובכל ארץ אחזתכם. (ת"כ) לרבות בתים, ועבד עברי (שם ט), ודבר זה מפורש בקידושין בפרק א' (דף כא.). ולפי פשוטו, סמוך לפרשה שלאחריו, שהמוכר אחוזתו רשאי לגאלה לאחר שתי שנים, או הוא, או קרובו, ואין הלוקח יכול לעכב:

כי ימוך אחיך ומכר. מלמד שאין אדם רשאי למכור שדהו אלא מחמת דוחק עוני (ת"כ פרק ה, א):

מאחזתו. ולא כולה, למדה תורה דרך ארץ, שישייר שדה לעצמו:

וגאל את ממכר אחיו. ואין הלוקח יכול לעכב:

ואיש כי לא יהיה לו גאל. וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים, אלא גואל שיוכל לגאול ממכרו (קידושין שם — ת"כ פרק ה, ב):

וחשב את שני ממכרו.והשיב את העודף. כמה שנים היו עד היובל, כך וכך, ובכמה מכרתיה לך, בכך וכך, עתיד היית להחזירה ביובל, נמצאת קונה מספר התבואות כפי חשבון של כל שנה, אכלת אותה שלש שנים או ארבע, הוצא את דמיהן מן החשבון, וטול את השאר, וזהו:בדמי המקח על האכילה שאכל, ויתנם ללוקח:

לאיש אשר מכר לו. המוכר הזה, שבא לגאלה (ערכין ל.):

די השיב לו. מכאן שאינו גואל לחצאין:

עד שנת היובל. שלא יכנס לתוך אותה שנה כלום, שהיובל משמט בתחלתו (ת"כ שם ז):

בית מושב עיר חומה. בית בתוך עיר המוקפת חומה מימות יהושע בן נון (שם פרשתא ד, א):

והיתה גאלתו. לפי שנאמר בשדה שיכול לגאלה משתי שנים ואילך כל זמן שירצה, ובתוך שתי שנים הראשונים אינו יכול לגאלה, הוצרך לפרש בזה שהוא חלוף, שאם רצה לגאול בשנה ראשונה גואלה, ולאחר מכאן אינו גואלה:

והיתה גאלתו. של בית:

ימים. ימי שנה שלימה קרוים ימים, וכן תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָה אִתָּנוּ יָמִים (בראשית כד, נה):

וקם הבית וגו' לצמיתת. יצא מכחו של מוכר ועומד בכחו של קונה:

(אשר לא חמה. לו קרינן, אמרו רז"ל (ערכין לב.) אע"פ שאין לו עכשיו, הואיל והיתה לו קודם לכן. ועיר נקבה היא, והוצרך לכתוב לה, אלא מתוך שצריך לכתוב לא בפנים, תקנו לו במסורת זה נופל על זה):

לא יצא ביבל. אמר רב ספרא (אף) אם פגע בו יובל בתוך שנתו לא יצא (שם לא:):

ובתי החצרים. כתרגומו פַּצְחַיָּא, עיירות פתוחות מאין חומה, ויש הרבה בספר יהושע הֶעָרִים וְחַצְרֵיהֶם (יהושע יג, כח), בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִירֹתָם (בראשית כה, טז):

על שדה הארץ יחשב. הרי הן כשדות הנגאלים עד היובל, ויוצאין ביובל לבעלים, אם לא נגאלו:

גאלה תהיה לו. מיד אם ירצה, ובזה יפה כחו מכח שדות, שהשדות אין נגאלות עד שתי שנים (ת"כ פרק ו, ב — ערכין לג.):

וביובל יצא. בחנם:

וערי הלוים. ארבעים ושמנה עיר שנתנו להם:

גאלת עולם. גואל מיד אפילו לפני שתי שנים אם מכרו שדה משדותיהם הנתונות להם באלפים אמה סביבות הערים, או אם מכרו בית בעיר חומה גואלין לעולם, ואינו חלוט לסוף שנה (שם:):

ואשר יגאל מן הלוים. ואם יקנה בית או עיר מהם. ויצא ביבל. אותו ממכר של בית, או של עיר, וישוב ללוי שמכרו, ולא יהיה חלוט כשאר בתי ערי חומה של ישראל, וגאולה זו, לשון מכירה. דבר אחר לפי שנאמר גאולת עולם תהיה ללוים, יכול לא דבר הכתוב אלא בלוקח ישראל שקנה בית בערי הלוים, אבל לוי שקנה מלוי יהיה חלוט, ת"ל ואשר יגאל מן הלוים, אף הגואל מיד לוי גואל גאולת עולם:

ויצא ממכר בית. הרי זו מצוה אחרת, ואם לא גאלה, יוצאה ביובל ואינו נחלט לסוף שנה כבית של ישראל:

כי בתי ערי הלוים הוא אחזתם. לא היה להם נחלת שדות וכרמים, אלא ערים לשבת ומגרשיהם, לפיכך הם להם במקום שדות, ויש להם גאולה כשדות, כדי שלא יופקע נחלתם מהם:

ושדה מגרש עריהם לא ימכר. מֶכֶר גזבר, שאם הקדיש בן לוי את שדהו ולא גאלה ומכרה גזבר אינה יוצאה לכהנים ביובל, כמו שנאמר בישראל וְאִם מָכַר אֶת הַשָּׂדֶה לְאִישׁ אַחֵר לֹא יִגָּאֵל עוֹד (ויקרא כז, כ), אבל בן לוי גואל לעולם:

והחזקת בו. אל תניחהו שירד ויפול, ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה, למשאוי שעל החמור, עודהו על החמור, אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ, חמשה אין מעמידין אותו:

גר ותושב. אף אם הוא גר או תושב, ואיזהו תושב כל שקבל עליו שלא לעבוד עבודת אלילים ואוכל נבלות:

נשך ותרבית. חד שווינהו רבנן, ולעבור עליו בשני לאוין (ב"מ ס:):

ויראת מאלהיך. לפי שדעתו של אדם נמשכת אחר הרבית, וקשה לפרוש הימנו, ומורה לעצמו היתר בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו, הוצרך לומר ויראת מאלהיך, או התולה מעותיו בנכרי כדי להלוותם לישראל ברבית, הרי זה דבר המסור ללבו של אדם ומחשבתו, לכך הוצרך לומר, ויראת מאלהיך (ב"מ נח:):

אשר הוצאתי וגו'. והבחנתי בין בכור לשאינו בכור, אף אני יודע ונפרע מן המלוה מעות לישראל ברבית, ואומר של נכרי הם. דבר אחר אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקבלו עליכם מצותי, אפילו הן כבדות עליכם:

לתת לכם את ארץ כנען. בשכר שתקבלו מצותי:

להיות לכם לאלהים. שכל הַדָּר בארץ ישראל, אני לו לאלהים, וכל היוצא ממנה, כעובד עבודת אלילים (ת"כ פרשתא ה, ד — כתובות קי:):

עבודת עבד. עבודה של גנאי שיהא ניכר בה כעבד, שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ, ולא ינעול לו מנעליו:

כשכיר כתושב. עבודת קרקע, ומלאכת אומנות, כשאר שכירים התנהג בו:

עד שנת היבל. אם פגע בו יובל לפני שש שנים היובל מוציאו:

הוא ובניו עמו. אמר רבי שמעון אם הוא נמכר בניו מי מכרן, אלא מכאן, שרבו חייב במזונות בניו (ת"כ פרק ז, ג — קידושין כב.):

ואל אחזת אבותיו. אל כבוד אבותיו, ואין לזלזלו בכך (מכות יג.):

אחזת. חזקת:

כי עבדי הם. שטרי קודם (ת"כ פרשתא ו, א):

לא ימכרו ממכרת עבד. בהכרזה, כאן יש עבד למכור, ולא יעמידנו על אבן הַלֶּקַח:

לא תרדה בו בפרך. מלאכה שלא לצורך, כדי לענותו, אל תאמר לו הָחֵם לי את הכוס הזה, והוא אינו צריך, עֲדֹר תחת הגפן, עד שאבוא, שמא תאמר אין מכיר בדבר אם לצורך אם לאו ואומר אני לו שהוא לצורך, הרי הדבר הזה מסור ללב, לכך נאמר ויראת:

ועבדך ואמתך אשר יהיו לך. אם תאמר אם כן במה אשתמש, בעבדי איני מושל, בז' אומות איני נוחל, שהרי הזהרתני לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה (דברים כ, טז), אלא מי ישמשני:

מאת הגוים. הם יהיו לך לעבדים:

אשר סביבתיכם. ולא שבתוך גבול ארצכם, שהרי בהם אמרתי, לא תחיה כל נשמה:

וגם מבני התושבים. שבאו מסביבותיכם לישא נשים בארצכם וילדו להם, הבן הולך אחר האב, ואינו בכלל לא תחיה, אלא אתה מותר לקנותו בעבד (קידושין סז:):

מהם תקנו. אותם תקנו:

והתנחלתם אתם לבניכם.והתנחלתם. החזיקו בהם לנחלה לצורך בניכם אחריכם ולא יתכן לפרש הנחילום לבניכם, שאם כן היה לו לכתוב והנחלתם אותם לבניכם:כמו והתחזקתם:

איש באחיו. להביא נשיא בעמו ומלך במשרתיו שלא לרדות בפרך:

יד גר ותושב. גר והוא תושב, כתרגומו עֲרַל תוֹתָב, וסופו מוכיח ונמכר לגר תושב:

וכי תשיג יד גר ותושב עמך. מי גרם לו שיעשיר, דבוקו עמך:

ומך אחיך עמו. מי גרם לו שימוך, דבוקו עמו, על ידי שלמד ממעשיו:

משפחת גר. זהו עכו"ם, כשהוא אומר לעקר, זה הנמכר לעבודת אלילים עצמה (שם כ. ב"מ עא.), להיות לה שמש, ולא לאלהות, אלא לחטוב עצים, ולשאוב מים:

גאולה תהי' לו. מיד, אל תניחהו שֶׁיִּטָּמַע:

עד שנת היובל. שהרי כל עצמו לא קנאו אלא לעובדו עד היובל, שהרי ביובל יֵצֵא, כמו שנאמר למטה, וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל, ובנכרי שתחת ידך הכתוב מדבר, ואף על פי כן לא תבא עליו בעקיפין, מפני חלול השם (ב"ק קיג.), אלא כשבא ליגאל ידקדק בחשבון לפי המגיע בכל שנה ושנה ינכה לו הנכרי מן דמיו, אם היו עשרים שנה משנמכר עד היובל וקנאו בעשרים מנה, נמצא שקנה הנכרי עבודת שנה במנה, ואם שהה זה אצלו חמש שנים ובא ליגאל ינכה לו חמשה מנים, ויתן לו העבד ט"ו מנים, וזהו והיה כסף ממכרו במספר שנים:

כימי שכיר יהיה עמו. חשבון המגיע לכל שנה ושנה יחשוב כאלו נשכר עמו כל שנה במנה, וינכה לו:

אם עוד רבות בשנים. עד היובל:

לפיהן. הכל כמו שפירשתי:

לא ירדנו בפרך לעיניך. כלומר ואתה רואה:

ואם לא יגאל באלה. באלה הוא נגאל, ואינו נגאל בשש (קידושין טו:):

(הוא ובניו עמו. הנכרי חייב במזונות בניו (קידושין כב.))

כי לי בני ישראל עבדים. שטרי קודם:

אני ה' אלהיכם. כל המשעבדן מלמטה, כאלו משעבדן מלמעלה: