Vayikra 21ויקרא כא

אמור אל הכהנים. אמור, ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים (יבמות קיד. — ת"כ פרשתא א, א):

בני אהרן. יכול חללים, תלמוד לומר הכהנים:

בני אהרן. אף בעלי מומין במשמע:

בני אהרן. ולא בנות אהרן (קידושין לה:):

לא יטמא בעמיו. בעוד שהמת בתוך עמיו, יצא מת מצוה (ת"כ שם ג):

כי אם לשארו. אין שארו אלא אשתו (שם ד):

הקרובה. לרבות את הארוסה (שם יב. יבמות ס.):

אשר לא היתה לאיש. למשכב:

לה יטמא. מצוה (ת"כ שם):

לא יטמא בעל בעמיו להחלו. לא יטמא לאשתו פסולה שהוא מחולל בה בעודה עמו (שם טו. יבמות כב:), וכן פשוטו של מקרא לא יטמא בעל בשארו, בעוד שהיא בתוך עמיו שיש לה קוברין, שאינה מת מצוה, ובאיזה שאר אמרתי, באותו שהיא להחלו, להתחלל הוא מכהונתו:

לא יקרחה קרחה. על מת, והלא אף ישראל הוזהרו על כך, אלא לפי שנאמר בישראל בין עיניכם, (דברים יד, א) יכול לא יהא חייב על כל הראש, תלמוד לומר בראשם, וילמדו ישראל מהכהנים בגזרה שוה, נאמר כאן קרחה ונאמר להלן בישראל קרחה, מה כאן כל הראש אף להלן כל הראש במשמע, כל מקום שיקרח בראש, ומה להלן על מת, אף כאן על מת (ת"כ פרק א, ג. — קידושין לו. מכות כ.):

ופאת זקנם לא יגלחו. לפי שנאמר בישראל ולא תשחית (ויקרא יט, כז), יכול לקטו בְּמַלְקֵט וּרְהִיטָנִי יהא חייב, לכך נאמר לא יגלחו, שאינו חייב אלא על דבר הקרוי גלוח ויש בו השחתה וזהו תער:

ובבשרם לא ישרטו שרטת. לפי שנאמר בישראל (מכות כא.) וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ (שם כח.), יכול שרט חמש שריטות לא יהא חייב אלא אחת, תלמוד לומר לא ישרטו שרטת, לחייב על כל שריטה ושריטה, שתיבה זו יתירה היא לדרוש, שהיה לו לכתוב לא ישרטו ואני יודע שהיא שרטת:

קדושים יהיו. על כרחם יקדישום בית דין בכך (ת"כ פרק א, ו):

זונה. שנבעלה בעילת ישראל האסור לה, כגון חייבי כריתות או נתין או ממזר (יבמות סא:):

חללה. שנולדה מן הפסולים שבכהונה, כגון בת אלמנה מכהן גדול, או בת גרושה וחלוצה מכהן הדיוט, וכן שנתחללה מן הכהונה על ידי ביאת אחד מן הפסולים לכהונה (קידושין עז.):

וקדשתו. על כרחו, שאם לא רצה לגרש, הלקהו ויסרהו עד שיגרש (יבמות פח:):

קדוש יהיה לך. נהוג בו קדושה לפתוח ראשון בכל דבר, ולברך ראשון בסעודה (גיטין נט: — ת"כ):

כי תחל לזנות. כשתחלל על ידי זנות, שהיתה בה זיקת בעל, וזנתה או מן האירוסין או מן הנשואין, ורבותינו נחלקו בדבר (סנהדרין נא.), והכל מודים שלא דבר הכתוב בפנויה:

את אביה היא מחללת. חללה ובזתה את כבודו, שאומרים עליו ארור שזו ילד, ארור שזו גדל (שם נב.):

לא יפרע. לא יגדל פרע על אבל (ת"כ פרשתא ב, ג), ואיזהו גידול פרע יותר משלשים יום (סנהדרין כב:):

ועל כל נפשת מת. באהל המת:

נפשת מת. להביא רביעית דם מן המת שמטמא באהל (נזיר לח.):

לאביו ולאמו לא יטמא. לא בא אלא להתיר לו מת מצוה (שם מז: — ת"כ שם ד):

ומן המקדש לא יצא. אינו הולך אחר המטה (ת"כ שם ה. — סנהדרין יח). ועוד מכאן למדו רבותינו (שם פד.) שכהן גדול מקריב אונן, וכן משמעו, אף אם מתו אביו ואמו אינו צריך לצאת מן המקדש אלא עובד עבודה:

ולא יחלל את מקדש. שאינו מחלל בכך את העבודה, שהתיר לו הכתוב, הא כהן הדיוט שעבד אונן חלל:

וחללה. שנולדה מפסולי כהונה:

ולא יחלל זרעו. הא אם נשא אחת מן הפסולות, זרעו הימנה חלל מדין קדושת כהונה:

לחם אלהיו. מאכל אלהיו, כל סעודה קרויה לחם, כמו עֲבַד לְחֶם רַב (דניאל ה, א):

כי כל איש אשר בו מום לא יקרב. אינו דין שיקרב, כמו הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ (מלאכי א, ח):

חרם. שחוטמו שקוע בין שתי העינים, שכוחל שתי עיניו כאחת (בכורות מג:) ì :

שרוע. שאחד מאיבריו גדול מחבירו, עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה, או שוקו אחת ארוכה מחברתה (שם מ:):

או גבן. שוריציול"ש בלע"ז, שגביני עיניו שערן ארוך ושוכב (שם מג:):

או דק. שיש לו בעיניו דוק שקורין טיל"א (שם לח.), כמו הַנּוֹטֶה כַדֹּק (ישעיה מ, כב):

או תבלל. דבר המבלבל את העין, כגון חוט לבן הנמשך מן הלבן ופוסק בסירא, שהוא עוגל המקיף את השחור שקוראים פרוניל"א, והחוט הזה פוסק את העוגל ונכנס בשחור. ותרגום תבלול חִילִיז, לשון חלזון, שהוא דומה לתולעת אותו החוט, וכן כינוהו חכמי ישראל במומי הבכור חלזון נחש עֵינָב (שם):

גרב וילפת.גרב.ילפת. מיני שחין הם:זו החרס, שחין היבש מבפנים ומבחוץ:היא חזזית המצרית, ולמה נקראת ילפת, שמלפפת והולכת עד יום המיתה, והוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. ובמקום אחר קורא לגרב שחין הלח מבחוץ ויבש מבפנים, שנאמר וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס (דברים כח, כז), כשסמוך גרב אצל חרס קורא לילפת גרב, וכשהוא סמוך אצל ילפת קורא לחרס גרב, כך מפורש בבכורות (בכורות מא.):

מרוח אשך. לפי התרגום מְרִיס פַחֲדִין, שפחדיו מרוססים, שביצים שלו כתותין. פחדין כמו גִידֵי פַחֲדָו יְשֹׂרָגוּ (איוב מ, יז):

כל איש אשר בו מום. לרבות שאר מומין (ת"כ פרק ג, א):

מום בו. בעוד מומו בו פסול, הא אם עבר מומו כשר:

לחם אלהיו. כל מאכל קרוי לחם:

מקדשי הקדשים. אלו קדשי הקדשים:

ומן הקדשים יאכל. אלו קדשים קלים, ואם נאמרו קדשי הקדשים, למה נאמרו קדשים קלים, אם לא נאמר הייתי אומר בקדשי הקדשים יאכל בעל מום, שמצינו שהותרו לזר, שאכל משה בשר המלואים, אבל בחזה ושוק של קדשים קלים לא יאכל, שלא מצינו זר חולק בהן, לכך נאמרו קדשים קלים (ת"כ פרק ג, ח), כך מפורש בזבחים (קא:):

אך אל הפרכת. להזות שבע הזאות שעל הפרכת:

ואל המזבח. החיצון. ושניהם הוצרכו להכתב, ומפורש בת"כ (שם י.):

ולא יחלל את מקדשי. שאם עבד, עבודתו מחוללת להפסל:

וידבר משה. המצוה הזאת:

אל אהרן וגו' ואל כל בני ישראל. להזהיר בית דין על הכהנים (שם יב.).